[shashin type=”photo” id=”5069″ size=”small” columns=”1″ order=”user” position=”right”]ספר במדבר, פרק ל’
פרשת מטות פותחת בדיני נדרים. נדרים הם עניין רציני וההנחיה הבסיסית היא שכל מה שאדם נודר או אוסר על עצמו עליו לקיים. לאחר מכן מופיעים דינים שונים ועל האפשרויות השונות להפר נדר שלך או של מישהו אחר (ומתוך כך גם למדו חכמים בדוחק רב את האפשרות להתיר נדר). ענין נדרים חמור ולכן מקובל מאד להוסיף את הביטוי “בלי נדר” אחר כל אמירה שמשתמע ממנה התחייבות כלשהי. אין הכוונה לזלזל באמירה או להראות שאין שום כוונה אמיתית בה, אלא להדגיש את העובדה שהנאמר אינו בבחינת נדר לפי דיני התורה.

פרק ל”א

[shashin type=”photo” id=”5069″ size=”small” columns=”1″ order=”user” position=”right”]משה מדבר לעם טרם היפרדו מהם ובוחר להזכיר להם מאורעות שונים. נראה מוזר משהו, לא?! מה הרעיון בסיפור הדברים? לשם מה סקירת העבר? נוסטלגיה זה דבר נחמד (אם כי אני מכירה מספר אנשים שאינם אוהבים זאת), מותר להעלות זכרונות וללמוד ולהפיק לקחים מה היה נכון וטוב וכדאי לבדוק שוב מה היה שגוי ויש להצר על כך ולא לחזור על התנהגות שגויה. אך יש לי הרגשה שיש סיבות נוספות לבחירתו של משה לפתוח את דבריו בדרך זו. אם רצונו לומר לעם צוואה רוחנית, מה היית מצפה שיאמר? אולי ידבר על כללי עשה ואל תעשה ברורים, מה צריך לעשות כיצד ראוי להתנהג ומה אסור לעשות, בדומה לדברי הנביא ישעיהו בהפטרת השבת [שבת “חזון”- “חזון ישעיהו בן אמוץ” (ישעיהו א’,1)] אשר אומר לעם במדויק מה לא לעשות [“הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע”( ישעיהו א’,16)] ומה כן צריך לעשות [“למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה” (ישעיהו א’,17)] משה בחר בדרך של הזכרת אירועים שונים בקצרה, וברור שיש מסר בכל מילה שאמר ויש רבדים רבים ושונים בדברים.