על תשעה באב ומשמעותו כיום- פרופ’ דוד מאיירס

על תשעה באב ומשמעותו כיום- פרופ’ דוד מאיירס

חברות וחברים,

אנו מצרפים בזאת מקצת המחשבות על תשעה באב בעת הזאת, מאת פרופ’ דוד מאיירס, המכהן כיו”ר הקרן החדשה לישראל. פרופ’ מאיירס הינו יהודי אמריקאי, גדל בבית קונסרבטיבי, ושייך לקהילה אורטודוקסית שיויונית כיום, ויש שיקראו לו “דוס” – בוודאי ביחס לנשיא הקרן הקודם, שהיה רב רפורמי. הוא אכן שומר שבת ושומר מצוות, ציוני בהגדרתו ודוגל בשמירת מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית , ופועל שנים רבות למען מטרה זו. פעילותו זו הביאה לבחירתו כיו”ר הקרן החדשה התומכת רבות בקידום הפלורליזם בישראל, פועלת למיגור הגזענות ומקדמת שיויון , שיח בין דתי ודו קיום. אני שמחה להביא מתוך דבריו אודות הצורך בקידום ערכים אלה, דווקא בעת הזאת, ובפרט בימים בו מציינים את  צום ט’ באב וחג הקרבן.

הרבָּה נטלי

תשעה באב ומשמעותו כיום 
תשעה באב הוא יום מסובך בתקופה שבה אנו חיים. וזה לא בגלל שאנחנו נמצאים בעיצומה של מגיפה עולמית. אלא בשל הדילמה התיאולוגית והמוסרית המוכרת: אנו נקראים להתאבל על חורבן בית המקדש וירושלים אבל אנחנו חיים בעידן של ריבונות יהודית משוקמת שבה נבנתה ירושלים מחדש.
דרך אחת להתמודד עם הדיסוננס היא להבין את המשמעות של תשעה באב לא במרחב, אלא בזמן. תפיסה זו מספקת שרשרת חיה של מסורת זיכרון המקשרת את גורל העם היהודי דרך סדרה של טרגדיות. החל בחורבן בתי המקדש, דרך מסעי הצלב באשכנז של ימי הביניים, המשך בגירוש ספרד ועד הטרור הנאצי של המאה העשרים. היסטוריה זו משקפת פרוסה חשובה של העבר היהודי – כהיסטוריה של הטרגדיה – תפיסה שסוכמה היטב בשנות העשרים ב”ספר הדמעות” מאת שמעון ברנפלד.
בכל שנה אנחנו מתאבלים, צמים, יושבים על הרצפה ובחשיכה. מנהגים אלה מעוררים בנו תחושת הזדהות עם דמויות קדושות מהעבר היהודי, במיוחד כאשר אנו קוראים את הקינות המבטאות היסטוריה של מוות ואובדן. אנו מפנימים את הכאב החד של הדורות הקודמים ומאשרים מחדש את תחושת השייכות שלנו.

אבל יש סכנה האורבת במצב הנפשי הזה, שיכול לגרום לנו להאמין שיהודים הם לגמרי פאסיביים ללא שום יכולת לשלוט בגורלם שלהם. ואנחנו יכולים לחשוב בטעות שכל העבר היהודי הוא היסטוריה בכיינית המבטאת רק סבל ורדיפה, ללא שום כוחות, גמישות ויצירה. 

צורות אלה של התבוננות פנימית יכולות לגרום לנו תחושת בידוד עצמי, אפילו פארנויה. אבל יש צד אחר למצב הנפשי שתשעה באב יכול לעורר בנו. היום הזה יכול להוביל אותנו להכרה בכך שיש לנו יכולת לשלוט בגורלנו. יכול להוביל אותנו לעסוק בחשבון נפש כדי להרהר בכוח שלנו ובאפשרות השימוש לרעה בכוח. תשעה באב מזמין מחשבה על הסיכון בשיכרון מכוח, ביהירות ובשנאת חינם שאפיינו את התנהגותנו הפוליטית בעבר ובהווה. מעל לכל, תשעה באב מזכיר לנו כי שיקום ירושלים, כמקום של אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם (זכריה ח’, י”ז), הוא יעד שטרם מימשנו, ולמענו עלינו כולנו לפעול.
אולי האתגר הגדול ביותר של תשעה באב הוא לזכור שלמרות שפעם “ישבה בדד העיר” (איכה א’, א’) כיום אנחנו כבר לא לבד. אנו נזכרים בכך במיוחד היום כאשר אחיותינו ואחינו המוסלמים צמים ביום הראשון לחג העיד אל-אדחא. למוסלמים ויהודים יש מניעים שונים לצום, אך ביום זה של חפיפה בין צומות, בואו ננצל את ההזדמנות לזכור את כל מה שמשותף בינינו.
כשאנו עושים זאת, הבה נזכור כי ערכים משותפים לצד הפגיעות המשותפת שלנו למגיפת הקורונה – אינם ממיסים את הבדלי הכוח המהותיים בינינו. על מנת להביא “אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם” לעולמנו, חיוני כי כל מי שנמצא תחת אחריותה ושיפוטה של ​​מדינת ישראל – יהודי, מוסלמי, נוצרי או אחר- יקבלו יחס שווה. רק אז ניתן לבנות מחדש את ירושלים ולגאול את ציון.

פרופ’ דוד מאיירס
נשיא הקרן החדשה לישראל