תגובות לפוסט “על חובת ההודיה והשמחה בחג”

ראשית, נראה לי שהרבה נטלי חשבה ולא מעט על שכתבה בענין השמחה גם בחג הזה, ואיני חושבת שניתן להאשים אותה בחוסר רגישות או אמפתיה.
שנית, בשביל זה בדיוק נועדו החגים – להפיג את השגרה של קושי, אולי עצב, אולי צרות, עונות קשות, מזג אויר קודר…
כן, המצב אינו משמח.
כן, אנשים רבים אינם עוד.
אבל זו בדיוק הסיבה לתת זמן וכוונה לשמחה.
אני בטוחה שכל אלה שעזבו אותנו בתקופה האחרונה לא היו רוצים שמשמעות עזיבתם היתה השבתת השמחות לחלוטין, הפיכת הזמן לבכיה בלתי פוסקת.
השמחה טובה למורל העם ומורל העם טוב לשגשוגו.היא לא מראה אבדן הרגישות והיכולת לכאוב, אלא אופטימיות לעתיד, לכך שנעבור גם את את זה, למרות האבידות. וגם שצער הוא התשלום שאנו משלמים על שמחותינו, כי הרי לא היתה לנו שמחה אילולי היה לנו גם צער. דוקא המילים ‘שלא תדעו עוד צער’הן אלה שיכולות לעורר תמיהה, כי צער הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והכרחי לא פחות מהשמחה, ובטוח שנדע עוד צער. וטוב שכך, כי לצד הצער תבוא גם עוד שמחה.
כמו מזג האויר: לפעמים שמש ולפעמים גשם, ואף לא אחד מהם הוא “מזג אויר רע”. אך לפעמים באמצע הגשם מופיעה לה השמש…
אנשים אכן הולכים, אבל החיים נמשכים. והיכולת שלנו לחוש שמחה למרות הקושי היא היכולת שלנו לשרוד.
איחולי חג שמח הם הדבר הטוב שקורה על רקע קושי גדול, כי למרות הכל הרוח לא צריכה להשבר.
על כן, בניגוד לאורלי, אני מאוד שמחה לשמוע אנשים אומרים ועושים ‘חג שמח’ דוקא בימי כאב וקושי, גם אם השמחה והחג אינם כתמול-שלשום.
שלא תיפול רוחנו לעד לנוכח קשיים, ושנדע לשמוח.

אסתי מגיבה לתגובות

תודה לשתיכן ורה ואורלי, שמחתי מאד על ההתייחסות לפוסט  של הרבה נטלי, שיש בה אמת של כל אחת מכן, ואין טעם לווכוח בנושא כי ההתייחסות אישית ופשוט תודה על התגובות.  ולוואי ונזכה לראות תגובות רבות יותר שלכם, קהלנו. בחרתי לפרסם את התגובות בפוסט נפרד בעיקר בשל חשיבותו כנושא התייחסות, ולא להשאירו רק בתגובות שאני מאשרת, אשר שיופיעו בגליונות הבאים.

אישית שמחתי לגלות שפרט לאותם חברים וידידים שכבר הספיקו להגיב על בקשתי בראשית הגליון, לעזור לי להזים דבריה של מי שאמרה לי ש”איש אינו פותח את קולנו”. ולדעת שבכל זאת יש טעם בכל המאמץ הכרוך בהוצאתו. גם תגובה נוספת ביחס להשתתפות בתפילות, תומכת בכך.  תודה לכולם!