מילים לצום י”ז בתמוז, 929 – על לוחות ושברי לוחות

מילים לצום י”ז בתמוז, 929 – על לוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

חמישה אירועים העמיסו חז”ל על י”ז בתמוז. הראשון והעתיק שבהם אירע בשנה הראשונה לצאת ישראל ממצריים, והמאוחר למעלה מאלף שנים אחריו, בימי הבית השני.

העובדה כי כקולקטיב אנו מפנים ראש אחורה, במועדים קבועים על פני הלוח העברי, עוצרים ומתבוננים אל אשר אירע לאבותינו ואימותינו, יש בה כדי לייצר תודעת הווה משותפת, שמחברת בין אז לעכשיו בקו רציף.

הזיכרון ההיסטורי הקם לתחייה מעת לעת ומבקש ביטוי ומקום גם אלפי שנים אחרי קורותיו,בא להאיר ולעורר את התודעה למצבינו בהווה, יותר משרוצה לבָכות את שהיה ואיננו עוד.

בהלכות תעניות, מדגיש הרמב”ם את הכוח שְבְּזִכְרון העבר המתעורר בתענית, לא רק על מנת להצטער על האבדן אלא “לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת …ושֶׁבְּזִכְרוֹן-דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב”.

אני מבקשת בדקות הקצרות הללו, אם כך, להתמקד באירוע העתיק ביותר מבין החמישה שארע בי”ז בתמוז, הלא הוא היום בו חטאו ישראל בעגל וכתוצאה מכך “נשתברו הלוחות”.

40 יום וארבעים לילה לאחר המעמד הנשגב בסיני, עומד משה ושובר את לוחות הברית אל מול עגל הזהב וישראל המביטים בו בהשתאות.

אני מנסה לתאר את הרגע הזה, רגע השבירה, רגע המעבר מאגרא רמה לבירא עמיקתא, מערפילי הקדושה של מעלה להתערטלות האלילית של מטה.

מה עובר על משה בן ה-80, כשנגלה לעיניו המחנה ?

“… וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ , לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם , מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים,וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה, וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת”.

הוא ידע שמשהו השתבש, שהרי אלוהים כבר גילה זאת לאזניו: “…לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם, סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה..”.

את שאירע אחר כך, התורה מתארת בקיצור. וכמו תמיד, במקום בו התורה מקמצת במילים, בא המדרש ומדווח מן השטח, בפרוטרוט.

וכך מובא במסכת אבות דרבי נתן:

בשעה שעלה משה למרום לקבל את הלוחות באו מלאכי השרת ולא בקלות ויתרו על מתנה יקרה זו. שהרי הן כתובות ומונחות מששת ימי בראשית, שנאמר (שמות ל״ב:ט״ז) : ‘והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות’ – אל תקרי חרות אלא חירות, שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו”; קרי, חופשי להחליט לעצמו מה לעשות עם אותה התורה [חירות זו תביא מאוחר יותר את משה להחליט לשוברם, על דעתו שלו מבלי שנצטווה לכך].

וממשיך המדרש ומתאר את משה נוטל את הלוחות ויורד לקראת העם “…והיה שמח שמחה גדולה!  כיון שראה אותו סרחון שסרחו במעשה העגל אמר: היאך אני נותן להם את הלוחות ? ..מחייבני אותן מיתה לשמים שכן כתוב בהן “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”. חזר לאחוריו.

ראו אותו שבעים זקנים, ורצו אחריו: הוא אוחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח , חזק כוחו של משה מכולן ..

ובעודו מסתכל בהן -בלוחות – וראה שפרח כתב האלוהים מעליהן, אמר: היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש ?! אלא אאחוז ואשברם, ואחזירן למוטב, שמא יאמרו ישראל היכן הלוחות הראשונות אשר הורדת, אין דברים אלא בדאי…”

חזר ונעמד אל מול העם – ושיבר אותן תחת ההר.

אני מניחה כי רגע אחרי שההלם התפוגג, רצו הזקנים, אולי גם יהושע, ודאגו לאסוף את שברי הלוחות לפני שיפלו לידיים הלא נכונות, ובידוע כי מצאו את דרכן לארון הברית, לצד הלוחות השניים… דְּאָמְרִינַן: לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחוֹת בָּאָרוֹן” .

וכך מובא בתלמוד הירושלמי [מסכת שקלים פרק ו’]:

“תני רבי יהודה בן לקיש אמר: ב’ ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר,אחד- שהייתה התורה נתונה בתוכו, ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה מונח באהל מועד. הדא הוא דכתיב [במדבר יד מד] ‘וארון ברית ה’ ומשה לא משו מקרב המחנה’.

וזה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו – היה נכנס ויוצא עמהן, עם ישראל, ופעמים שהיה מתראה עמהן”.

רש”י יבחין בקושי העולה מתוך הפסוק: “וארון ברית ה’ נסע לפניהם דרך שלשת ימים” –ויאמר: לא קשיא, זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים”.

כלומר: בזמן המסעות ובזמני מלחמה, מלווה את ישראל דווקא הארון ובו שברי הלוחות. וזה קצת הפוך ממה שניתן היה לחשוב, שהרי דווקא בזמן מלחמה, כשנדרשים כוחות נפש ואמונה, והרבה סייעתא דשמיא כדי לנצח, היה צריך להניח את הלוחות השלמים שאין בהם רבב, ולא את שברי הלוחות, המביאים קטרוג ומזכירים את החטא, את המפלה…?

ואולי , אולי דווקא להיפך.

הלוחות השלמים השניים, מסמלים את האוטופי, המושלם, המעולה. מקומם באהל מועד, מאחורי הפרגוד. הם המגדלור המורה את הדרך. את הרצוי.

המעבר מהשמיים לארץ, מהערפילים למציאות המורכבת, מביא עימו משבר ושברים. האידיאלים מתנפצים תחת ההר, באותו המקום שעמדו והכריזו “נעשה ונשמע”, עתה אוספים את השברים.

יוצא כי שברי הלוחות שבארון, יהיו אמנם לעד תזכורת לרגעי הקושי, לפחד, לחוסר האמונה, לחרדה ולאכזבה הגדולה  אך יחד עם זאת, הם גם העדות  לתיקון הגדול, לנחמה ולכפרה שבאו לישראל עם קבלת הלוחות השניים.

ובעת מלחמה, ברגעים המאתגרים שם בחוץ, דווקא את שברי הלוחות צריך. דווקא את הבנת הקשיים והמורכבות צריך.

תקופה זו של מגיפת הקורונה, הביאה עימה שברים רבים מספור. לא רק במקומותינו, לא רק בגבולותינו, משפחותינו, אלא בכל משפחות האדמה.

ברגעים אלה ממש, יושבים מאות אלפים מתוכנו בחרדה קיומית של ממש. בתחושה של סוף ואבדן. שאין מחר לקום אליו.

ובעולם רבה ההמולה: וכל אשר היה, איננו ואולי ייקח עוד זמן רב עד שישובו לאיתנם. משהו נשבר באופן עמוק.

הזיכרון ההיסטורי ארוך הדורות של עמינו, נושא בתוכו רגעים קשים, כואבים ומורכבים שעברה אומתנו עד הלום. מתוך השברים שסביבנו צריך יהיה לחשוב איך לאחות את השברים שהקורונה רק רסקה עוד, על השברים הרבים שהיו שם קודם.

אני מבקשת לתזכר הערב לכולנו את התקווה הגדולה שיש בשברי הלוחות המונחים בארון. לוחות ושברי לוחות.

המשנה מספרת על חמישה אסונות שקרו בי”ז בתמוז:

“נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקָעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפִּיסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל”  (תענית ד, ו).

אבקש להשתמש במילותיה של חברתי הרבה דליה מרקס, ולבקש בעזרתן תיקון לכל אחד מהם והשנה הזו במיוחד:

🗝️לוּ לוחוֹת חַיִּים שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ יִהְיוּ אֲחוּזִים בְּיָדַיִם רַכּוֹת

🗝️לוּ שִׁגְרַת תָּמִיד שֶׁהוּפְרָה תִּנָּצֵר בִּמְגֵרוֹת נֶפֶשׁ אֲהוּבוֹת

🗝️לוּ מִתּוֹךְ חוֹמוֹת שֶׁהֻבְקְעוּ יִבְקְעוּ חַיִּים חֲדָשִׁים

🗝️לוּ קְדֻשָּׁה שֶׁנִּשְׂרְפָה תִּהְיֶה פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר וּמְאִירָה דְּרָכִים

🗝️לוּ צְלָמִים חֲלוּלִים יְפַנּוּ מָקוֹם לְכָבוֹד וַעֲרָכִים

🗝️לוּ קִלְקוּלִים שֶׁאֵרְעוּ אֶת קַדְמוֹנֵינוּ וְאוֹתָנוּ יִמְצְאוּ תִּקּוּן בְּאוֹרְחוֹתֵינוּ.

ואוסיף בנימה אישית, במילותיי :

לפני 44 שנים, ב- 15/7/76, עלתה משפחתי מפריס לישראל. החלטה ששינתה קליל את מסלול חיינו. רק לפני כמה שנים, כשחגגנו 40 שנות עלייה, גילינו שהיה זה ביום י”ז בתמוז. ברגע הפך יום זה מיגון לשמחה, מחורבן לבניין וגאולה. כמי שלא נולדה כאן, ישראל היא נס עבורי ומשפחתי. וממש כפשוטו התקיימה נבואתו של הנביא זכריה:

” כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.”.

והאמת והשלום אהבו. והיום יותר מתמיד.