על רבנות, קהילה וקורונה : סיכום ביניים.

על רבנות, קהילה וקורנה: סיכום ביניים  / הרבָּה נטלי לסטרגר, רב המניין המשפחתי המסורתי בכפר ורדים

על רבנות, קהילה וקורנה: סיכום ביניים 

הקורונה תפסה אותנו, כפרטים וכקהילה, ונידמה לי שגם כעולם, ללא הכנה מוקדמת.

הידיעות שהגיעו מהצד השני של הגלובוס ניראו כממש לא שייכות אלינו אך ככל שהחלה לגבות קורבנות רבים יותר מיום ליום, הוספנו אנו תפילות לרפואת החולים ולמיגור המגיפה. תפילה כזו נאמרה בערב ט”ו בשבט שקיימנו במארג, בהובלת חניכי וחניכות נוע”ם, הוריהם ומשפחות המנין: זו הייתה תפילה מרגשת ומתבקשת, ובאמת פיללנו שבמהרה תיעצר המגיפה ורפואה קרובה לבוא לאחינו בסין הרחוקה. זה נשמע ממש היסטוריה. אבל ט”ו בשבט היה באמצע פברואר, חודש לפני פורים. אז, בחג המסכות והרעשנים, כבר ידענו שהמגיפה פרצה את החומות הסיניות אל עבר המערב. איטליה הייתה במרכז הידיעות. ועדיין המחשבות כי גם אנו עלולים להימצא תחת סגר מוחלט והפסקת החיים השוטפים הודחקו היטב.

ההנחיות הלכו וסגרו עלינו: גם ברמת הפרט וגם ברמת הכלל, וכך הפך חג הפורים לאירוע האחרון שנחגג ברוב עם בטרם סגרנו שערי בית הכנסת. אמנם כבר העמדנו אלכוג’ל בכניסה, והמלצנו למי שידוע כקבוצת ‘סיכון’ שלא להגיע לקריאת המגילה – אך עדיין: למעלה מ-100 חברי וחברות קהילה הגיעו לשמחת החג. ובעוד הדי החג סביבנו, עברה המדינה לסגר כמעט מוחלט.  במהרה ובעוצמה, דרשו לסגור הכל, כולל הכל. כן, גם בתי כנסת. והמשמעות היתה ביטול תפילות הקבע, השהיית פעילות  בית המדרש הקהילתי,  ביטול פעילות תנועת נוע”ם, כמו גם ביטולם ודחייתם של טקסי בר ובת מצוות שנועדו להתקיים באותם הימים.

אומר בסוגריים כי מלבד היותי רבה של המניין המשפחתי, הריני אמא לשלושה בוגרים, וסבתא לשניים, והקורונה תפסה את כולנו בהכנות לחתונתה של בתי (הבת שלי) מוריה שנועדה להתקיים ימים מועטים לפני הפסח. לאור המצב, החגיגות בוטלו והחופה הוקדמה והתקיימה במסגרת משפחתית מצומצמת ביותר, בהתאם להנחיות, כדת משה וישראל, בהובלת הרב דוד מנחם – מסדר הקידושין.

זו הייתה חוויה מורכבת ומאתגרת שלא תישכח – שאגב שודרה בשידור ישיר למאות חברים, חברות, קהילה ומשפחה – ובעיקר – הייתה זו חופה מלאת אהבה, גילה ורינה. וגם תמונות נהדרות וייחודיות יש ויש.

ובחזרה לקהילה. מהרגע שהוחלט על סגירת בית הכנסת על כל הפעילות המתקיימת בו לאורך השבוע, ואחרי ההלם והאלם הראשונים – סיכמנו לעצמנו כמה עקרונות ליבה שהובילו והינחו אותנו מתחילת המשבר ועד עתה, עם החזרה לשגרה. אקדים ואומר כי לא הייתה התלבטות אם להישמע להנחיות משרד הבריאות. לא ניסינו להתחכם, אלא ככל שההחלטות הללו היו ועודן קשות, חובה עלינו לשמש דוגמא ולהבטיח קיומן בכל הרמות.

העיקרון הראשון שהנחה ומנחה אותנו מאז ועד עתה הוא שמירת קדושת החיים וחובת פיקוח נפש – ” וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם” : זהו עיקרון היסוד של התרבות וההלכה היהודית, עיקרון שמרבית החובות או המצוות האחרות נידחות מפניו. כל צעד שנעשה ואנו עושים גם כיום, נבחן בראש ובראשונה לאור חובתנו היהודית על שמירת החיים שלנו ושל זולתנו.

וזהו העיקרון השני, “לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה’ ” : המסורת היהודית מחייבת כל אדם לעשות הכל כדי לשמור על חיי אדם, חיי כל אדם הנמצא בסכנה ויש ביכולתי לסייע להצלתו. לא די לנקוט זהירות על עצמנו אלא חובה יתירה שמה התורה על כל אדם ואדם בדאגה לחיי כל אדם אחר, בבחינת ערבים זה לזה. גם אם אין אנו מסומנים כקבוצות סיכון ואין אנו חרדים למצבנו – חובה לשמור על חיי זולתנו, החיים הפיזיים אך גם הנפשיים והרוחניים, ולנסות לסייע בכל הניתן לחיזוק החיים. אלו ימים שדרשו תמיכה קהילתית לגוף ולנפש מרחוק כדי לעמוד בבידוד שנכפה עלינו, בין על צעירים ובין על מבוגרים. יש לזכור וביתר שאת בימים אלה של “חזרה לשגרה” את חובת הערבות והאחריות לשלמות הגוף והנפש,  להמשיך ולשמור זה על זו ממרחק בטוח.

העיקרון השלישי והחשוב הוא מה שאנו מכנים ‘שעת הדחק’: החיים היהודיים ידעו לאורך אלפי שנות קיומם לבצע התאמות לשעות חירום ומשבר. המושג “שעת הדחק” התיר ליהודים בנסיבות חיים בלתי רגילים, לחרוג מהמסגרת הנורמטיבית, “לחלל שבת אחת” כדי לזכות “לקיים שבתות הרבה”. אנחנו מבינים היום את שלא ידענו בתחילה והוא שהמשבר הזה עלול להימשך יותר משנה, ואם חפצי חיים אנחנו הרי שנצטרך להמשיך ולשנות את הציפיות והעשייה שלנו בהתאם. כשם שידעו לעשות זאת לפנינו מנהיגי הקהילות היהודיות לאורך ההיסטוריה, גם אנחנו  נצטרך המון גמישות הלכתית ומחשבתית המבוססת על מחויבותנו לחיי אדם מחד ולפרשנות מסורתית ומתחדשת לאור הנסיבות מאידך. פסח מאחורינו ושבועות לפנינו אך  כבר עכשיו אנו נערכים לחגי תשרי שאולי יתקיימו תחת גל שני של התפרצות קורונה [כן, יש הצופים זאת לקראת הסתיו..]. ואנחנו, רבני ורבות הקהילות המסורתית בארץ ובעולם, כבר תוהים מה המשמעות של ראש השנה ויום הכיפורים תחת הגבלות על מפגש פיזי, ללא סליחות, ללא שמיעת שופר? איך נסיים את היום הקדוש ללא תפילת הילדים המסורתית ההמונית?

זה נשמע הזוי? אכן כן, והלוואי ויישאר רק בגדר מחשבות אך לפני 4 חודשים גם המחשבה כי ביתי תינשא בנוכחות 20 אנשים בלבד ושהוריי לראשונה בחייהם יקיימו ליל סדר לבדם כמו מיליוני סבים וסבתות בארץ ובעולם, הייתה מחשבת הבל והנה, היינו שם. וזה אכן היה בלתי נתפס, אך קרה.

‘שעת הדחק’ הביאה את רבני ורבות התנועה לפתוח בשיח הלכתי בסוגיות שונות שעלו, לאור המציאות הקורונאית, ולמצוא פתרונות הלכתיים מותאמים  ומתאימים כדי לשמר שגרה דתית ומסורתית הכרחית כמה שניתן. ביטול תורה? ‘שעת הדחק’ הביאה אותנו להעביר ולקיים את שיעורי בית המדרש הקהילתי שלנו באמצעות הזום, כך שימשיכו להתקיים במרחב הוירטואלי. ‘שעת הדחק’ הביאה אותנו לקיים קבלות שבת בזום, או להצטרף לקיומן של כאלה ביוזמת קהילות מרחבי הארץ; כמובן מבעוד יום, לפני כניסת השבת – וכך מצאנו עצמנו שרים לכבוד השבת יחד עם מאות פני חברות וחברי קהילות שונות, חוויה מעצימה ומיוחדת כשלעצמה.

רגע לפני הסגר המוחלט הספקנו לקיים גם מבצע התרמת דם קהילתית בשעת הדחק הזו, וקרוב ל-70 מנות דם יצאו ממרומי בית הכנסת להציל חיים. 

את ההכנות לחג הפסח עשינו ממרחק המחשב, מהכנות לליל הסדר, דרך מכירת חמץ וירטואלית ופתרונות הלכתיים להתחברות מבעוד יום לשולחן הסדר עם מובילי סדר שונים, עם חברים או משפחה. כן זכינו להוביל תפילת יזכור מיוחדת ומרגשת, ערב חג שני, בזום, כדי לנסות ולאחוז בכל זאת בשגרת חגינו ומועדינו, ומועד זיכרון אהובינו.

את יום השואה בחרנו לציין בטקס משלנו בו סופרו סיפורים אישיים על המפגש עם פולין, בין אם מעיניה הצעירות של אחינועם פרוחי, או מנסיונה הרב של אסנת אור לוירר וגם על מסע לפולין יחד עם בית הספר לכלבי נחיה מפיה של רעות כהן. אף אני שרק לפני פחות משנה נסעתי לראשונה, שיתפתי בסיפור מציאת השורשים המשפחתיים הפולניים שלי. הזום איננה פלטפורמת החלומות אך ‘שעת הדחק’ הביאה אותנו לעשות שימוש יצירתי ומושכל בכלי זה – שאכן הביא מזור לבדידות ולריחוק הפיזי דרך המסך.

את טקס המעבר המסורתי, ‘בין השמשות’, זה שמבדיל בין יום הזיכרון לחללי צה”ל ליום העצמאות, עשינו ברוב עם והדרת מלך ב…זום! אבל היה מרגש, ואחר, ומחבק, גם אם מרחוק. ההלל החגיגי ותקיעות השופר  לכבוד 72 שנות המדינה נשמעו מעשרות בתי חברינו בכפר וגם מחוצה לו!

למרות שזה אינו קורס חובה בבית המדרש לרבנים בו למדתי,  את הזום אני יודעת לתפעל כמעט באופן מלא ומיטבי. הסתגלנו, למדנו והתעשרנו גם מהלימוד ‘מרחוק’. כמעט כמעט כבר התרגלנו, ואפילו מצאתי צדדים חיוביים לעובדת היותי מלמדת ב…נעלי בית!

ואחרי שאמרתי כל זאת, כמה שמחה וכמה התרגשות ניכרה בפני כל מי שהגיעו לפני שבוע לקבלת השבת הראשונה שעשינו לאחר קרוב לחודשיים בסגר, ברחבת בית הכנסת, לאור שקיעה. עם מסיכות שלא הצליחו להסתיר את החיוך שנמרח מקצה לקצה, חזרנו לזמר “לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה” מכל הלב, ואולי אפילו ביתר התרגשות משבת רגילה.

הדברים הללו לא היו קורים אלמלא עבודתם המסורה והאינטנסיבית של חברי וחברות הקהילה, ובראשם יו”ר הקהילה , עופר דוד, כשלצידו ועד הנהלה מסור ונאמן: ליאת סידס, עופר ריבק, יוני פרוחי, עינת דוד, אסנת אור-לוירר, אורית מוטלינגר, רעות כהן-קרונפלד, נינה ופיטר הורוביץ, בת’ דיויס, איתן מטלו ואסתי דוד. אין לי מספיק מילים כדי להודות להם על פועלם לאורך כל השנה, אבל במיוחד בתקופת המשבר הנוכחית!

הקורונה מקרינה גם על ה’קמח’ של הבית שלנו: אינני יכולה להתעלם מן האתגרים המחכים לנו ממש מאחורי הפינה בדמות צפי לקיצוץ חד וכואב בהכנסות שלנו מתרומות, בין אם מהארץ בין אם מחו”ל. לקהילה כשלנו שאיננה מוכרת ומתוקצבת על בסיס קבוע על ידי מוסדות המדינה, הרי שהמשבר הכלכלי שכבר כאן, מעמיד בסימן שאלה גדול את יכולת ההישרדות על כל הנדרש פיננסית להפעלתה לאורך השנה. בשלב ראשון בוטלו /נדחו טקסי בר ובת מצווה רבים. חלקם עוד יתקיימו, וחלקם כבר לא. עוד זה מדבר וזה בא: כבר עתה ברור כי יהיו קיצוצים כואבים בהכנסות התנועה המסורתית בישראל – השותפה המרכזית שלנו – והמשמעות הישירה היא כי גם אנו ניפגע מכך. וגם היכולת הכלכלית של חברי הקהילה בתקופה זו התערערה ויש להניח שגם מספר משלמי דמי החברות יקטן. פתרונות? עדיין אין, יש כיוונים ואני מקווה שאלה גם יניבו תוצאות אך ככל שהתמונה מתבהרת הרי שאנו מבינים כי גם ברמת הפרט וגם ברמת הכלל, הנזקים הפיננסים כאן כדי להישאר לתקופת מה, ועוד ידובר בכך.

כן, הקורונה הביאה עימה גלי כאב, אבדן ואבֶל, דאגה והמון אי וודאות. היא הביאה אותנו להתכנס, להתבודד פיזית ורגשית לאורך ימים ארוכים, למעלה מ-70 יום, ויש שעוד לא רואים את הסוף הקרוב לכך. כן, הגבנו ופעלנו תוך כדי תנועה כדי להיות זה עבור זו ולנסות ולשמר ולו במקצת את הקהילתיות שלנו, את הביחד שלנו, ונידמה לי שהצלחנו. הזימזום היומי והשבועי, הפנים שניבטו מבעד למסכים היה גם היה בהם בכדי להפיג ולו במעט את המחיר הגבוה שמיליוני בני אדם בארץ ובעולם שילמו ועוד ישלמו בגוף או בנפש על תקופה קשה זו.

צפירת הרגעה כבר נשמעת, והחזרה לשגרה המתעתעת כבר כאן.  המסורת שלנו מלמדת אותנו שיש למצוא את הברכה הקיימת בכל רגע ורגע, ובמסכת ברכות מובאת המימרה הידועה: “חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה…”. . וכן, גם רגעי המשבר הללו יכולים להביא עימם ברכה, גם אם לא ייחלנו לדרך זו. הסגר שנכפה עלינו הביא להתבוננות פנימה אל תוך הנמצא מתחת ידינו, אך לא תמיד יודעים אנו לברך על קיומם. זה לימוד גדול לדעת להכיר תודה, לחיות בתודעת ברכה ומלאות,גם אם המקום מיצר את צעדינו.

הקהילות היהודיות ידעו לאורך ההיסטוריה תקופות משבר מאתגרות יותר ממגיפה זו או אחרת, ותמיד מצאו מענה מתוך המחשכים להורות על אור המחכה מעבר לפינה, על התקווה שלא פגה, ולמדו לגבור על הקושי ולצאת אף מחוזקים ממנו. מתוך הניסיון הקהילתי של החודשים האחרונים, אני בטוחה כי יש לנו חוסן פנימי כדי להפנות המבט ממיצרי הזמן, מהבדידות, הסגירות והריחוק אל עבר המרחבים, אל ימים של חסד והודיה על אסמינו המלאים, ובעיקר נצא ונצעד אל ימים של הרבה ביחד, בשמחות ובקרוב ממש.

אסיים בהזמנה אישית של כל אחת ואחד מכם לתרום וכבר לחדש חברות, ודווקא בעת הזאת – ולהצטרף אלינו, בין אם לשיעורי בית המדרש, לתפילות בשישבת או לפעילות הנוע”מיסטית שלנו . ובמיוחד אני מזמינה את בני ובנות המצווה שקצת נשכחו בתקופה זו: בואו בשמחה, נתחיל ללמוד ולתכנן מחדש את יום עלייתכם לתורה, כי…מוטב מאוחר מאשר לעולם לא!

שלכם, בהרבה אהבה, הערכה והוקרה על הימים שהיו ועל אלה שעוד יבואו,

הרבה נטלי לסטרג’ר, נייד ישיר: 050-5249101 או במייל: raba.kv.masorti@gmail.com

קרדיט עבור תמונות החתונה: הצלם מיכה בריקמן