טובי פקטה חגגה “בת מצווה” בשבת האחרונה

טובי פקטה חגגה “בת מצווה” בשבת האחרונה שבת חנוכה 28.12.19. ברכות ואיחולים לרגל הארוע, אותו מעגל שסגרה והשלימה, מימי ילדותה ועד לרגע זה. לצערי לא הייתי בשבת זו בבית הכנסת, אך ההתרגשות דבקה בי כשקראתי את הדברים שדרשה.

כל הכבוד, שתהא דרכך מכאן והלאה ברוחך הגדולה, בהחלטות שאת מחליטה, ובהישגיך!!!

מי יתן ותשמשי דוגמא לכלם, כשם שאביך ז”ל ידע לשמש דוגמא לחיים של שיתוף וקבלת האחר, למרות שיצא מחסידות קשוחה שאינה מקבלת את הציונות ואת המדינה שהוקמה בזכותה.

וזו הדרשה שדרשתי ביום עלותי לתורה בפעם הראשונה, 

בוקר טוב,

נרגשת לראות את הקהל כאן מולי. חברים, אנשים מהקהילה, משפחה… מודה לכם שהגעתם להיות כאן איתי במעמד כה מרגש עבורי.
בכל פעם שראיתי מישהו נכנס למקום הרגשתי התרגשות ודמעות.
אז למה בכלל בחרתי לחגוג היום בצורה כזו?
האמת?  בשבילי זה סיום תהליך שהחל לפני שנים רבות. הקריאה בתורה הינה התוצר של התהליך וכמוה ההפטרה.
מהיכן נבע הצורך הזה?
למעשה כל מי שמכיר/ה אותי, ויש כאן רבים כאלה, זוכרים בודאי שאבא היה מלמד בעצמו, עשרות ומאות תלמידים לבר המצווה.
אבא, אברהם פל גדל ברומניה בבית יהודי דתי אורתודוכסי, ונשלח כילד ללמוד בישיבה חרדית של הרב יואל מסאטמר.אמנם היה דתי חרדי, אך בליבו – היה סובלני ומתון המקבל כל אדם בדרכו.
כל אלה עזרו לו לחיות במקום חילוני כמו טבעון כאדם מכובד ואהוב על הבריות. ובתוך כל אלה, שומר על אמונתו. אבא בחר להקים בית כנסת בו התפללו דתיים, חרדים וחילוניים בצוותא ושמר על רוח של “איש באמונתו יחיה”.
משנים היה בי רצון ללמוד את טעמי המקרא ולדעת לקרוא בתורה בניגון מתאים. צורך זה היה כעין רצון עצמאי שפעם בי ויצא אל הפועל. כוונתי היתה לחגוג ביום ההולדת שלי השנה ומטעמים שונים ומתוך הצעה שהועלתה על ידי הרבה נטלי בחרתי לחוג בחג החנוכה.
למדתי מפיה שבשבת חנוכה מוציאים שלושה ספרי תורה וקוראים בכל אחד מהם.
בספר הראשון – קראנו על הפרשה. היום, פרשת יוסף ואחיו בה הוא מתגלה לאחיו במצרים ללא ידיעתם מי הוא, ובעקבות חוכמתו במצרים הופך למשנה למלך פרעה.
בספר השני – קראנו על הבאת קורבנות למשכן.
ובספר השלישי – על מנחה שהביאו לכבוד הקמת המשכן שנקבע במדבר.
כאשר למדתי קטעים אלו שאלתי את עצמי: “מה לי ולקורבנות? זה הנושא האחרון שהייתי רוצה ללמוד עליו או לעסוק בו. בשיחה עם הרבה נטלי, הבנתי שהקרבת קורבנות – יש בה גם מידה של התקרבות לאלוהים. והרי בכל יצירת קשר ישנה מידה של הקרבה, כדי להגיע לאיזון ולהרמוניה המאפשרת להיות בתוך קשר מכל סוג שהוא.
בנוסף הבנתי מהרבה – שהקרבת קורבן עשויה להיות מעשה משמח. כאן בפרק אותו קראתי נאמר שהוסיפו “סולת מנחה, בלולה בשמן וניסכו” שזו הרי המקבילה לקוסקוס המרוקאי הנעשה מתוך שמחה וכך גם נאכל על ידי הנהנים מתיבול עשיר ורוטב וטעמים משובחים. ומי כמוך יודעת הרבה נטלי שאכן כך הוא (כיוון שמוצאה מרוקאי). ובתוך כך אמרתי לעצמי, בחרי לראות פרק זה כמשהו משמח המבשר את השמחה לבאות. קוסקוס, הקרבת קורבן מתובל וריחני… התחילי גם את לחגוג…
למרות זאת רציתי לרקוע ברגלי ולומר: “רוצה ללמוד לקרוא את ההפטרה, לשמר את פס הקול של אבא. יודעת אני שקריאה בתורה – מכובדת ומכבדת יותר, ועם זאת רוצה חיבור לניגונו של אבא.”
את הרבה נטלי, נסעת לארצות הברית ולא היה ביכולתך ללמדני לקרוא את ההפטרה.
ואני? פניתי לסוזן ויהודה ראנד לקריץ, ביקשתי שילוו אותי בלימוד ההפטרה. ואכן סוזן התחילה ויהודה המשיך באהבה.
הזמן קצר והמלאכה מרובה ומי יודע אם בכלל אצליח ללמוד ניגונים אלו שהיו בשבילי מורכבים בלשון עדינה. האם אצליח בזמן כה קצר? אני חושבת שכמעט הצלחתי באופן מלא, והגיע הזמן לומר לעצמי שגם אם טעיתי מעט, הרי בכל זאת זו הצלחה. ניסיתי, התעקשתי והצלחתי. ( וינה ויצ’י…)
יהודה, אתה היכרת את אבא אברהם כסבא של אלה, כאשר  לימדת אותה לקרוא בתורה לבת המצווה שלה – פרשת חיי שרה.
מאז ומתמיד ניגונך הזכיר לי את ניגונו של אבא. וכך התחלנו להיפגש לשם למידה  – לא קל היה לי ללמוד את הקריאה בהפטרה אך ניגונים אלה פרטו על מיתרי ליבי וחשוב היה לי לעמוד במשימה.
איתך הרבה נטלי שוחחנו על כך שהנביא זכריה רואה בחזונו את המנורה ונרותיה המקשרים אותנו לחג החנוכה. בנוסף, כך סיפרת – פרק זה שימש השראה לאחים שמיר בעיצוב סמל המדינה.
אמנם לא הצהירו על כך בפרהסיה אך העניין היה ידוע.
כשמעיר המלאך את זכריה משנתו ושואל אותו – מה אתה רואה? עונה זכריה הנביא – ראיתי והינה מנורת זהב כולה… ושניים זיתים עליה… אחד מימין הגולה, ואחד משמאלה.
כמה הופתעתי והתרגשתי לשמוע על כך מפיך.

הרי אבא נולד ב ה’ באייר, ומרגע שהגיע לארץ בחר לחגוג יחד עם המדינה  בשמחה גדולה. אמנם התחנך בישיבה של הר’ מסאטמאר שהתנגד לציונות, אך אבא האמין בישוב הארץ ובהקמת מדינת ישראל לא רק ע”י משיח אלא ע”י האנשים שהגיעו לארץ. גם הוא לקח חלק בכך והיה גאה להיות אחד מאלה המישבים את הארץ, מביאים גאולה למדינה, וגאה להיות אזרח במדינת ישראל.
כאילו נולד פרק זה כדי להקריא אותו לכבוד אבא. בנוסף דובר בהפטרה על “הורדת הבגדים הצואים, ולבישת מחלצות”…  זכריה הנביא מימי בית שני שחי בימי שיבת ציון, עודד את שבי ציון, להגיע לירושלים, “להסיר את בגדיהם הצואים מעליהם” ולהתחיל בעבודה. נבואתו זו היתה נבואת נחמה לאחר גלות כה ארוכה בעקבות חורבן הארץ
גם הורי הגיעו לארץ לאחר מלחמת העולם השניה וסוף סוף הרגישו שיש להם כאן בית.
לאחר השבר הנורא שעברו בעקבות מלחה”ע השנייה, באו לכאן לשקם את חייהם, להוריד את הבגדים הצואים, הבגדים השואתיים וללבוש מחלצות. להקים משפחה ובית בארץ ישראל ולפתוח בחיים חדשים. בנוסף בחר אבא לחיות את חייו כאיש דתי, הקים בית כנסת ברוח הפתוחה לקבל כל אדם באשר הוא.  באופן זה מימש את המשפט “ונלוו גויים רבים…”  ו “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי”. רוחי הסובלנית והמקבלת כל אחד ואחת ללא ביקורת.
שאלתי את עצמי למה אני עושה זאת דווקא בגילי. וחברה ענתה. שישים ושש הרי הם 6 + 6 = 12
גיל בת מצווה. גיל זה בשבילי (66) הוא גיל בו התגבשו התובנות הנמצאות בתוכי באופן ברור ויציב יותר מאשר בעבר. היום שלא כמו פעם, אני מקבלת את מורשתי באהבה. אם בעבר התכחשתי לחינוך הדתי מסורתי אותו קיבלתי, הרי שהיום אינני מגנה את האמביוולנטיות בה גדלתי, אלא בוחרת לראות את הדברים באופן של “גם וגם” ומודה על כך.
בנוסף היתה בפרשה נקודה שמשכה את תשומת ליבי. זרובבל הוציא את אבן הראשה, האבן המחזיקה את המבנה והחזיר אותה למקומה. גם אני בתקופה זו מתמודדת עם התחלה חדשה ומקווה להמשיך בבחירה בשמחה ובטוב, לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי.
חייבת לשתף אתכם שעד אתמול לא שיתפתי אף אחד מבני המשפחה המורחבת. אתמול החלטתי לצלצל לבת דודתי הדתית רחל כיוון שיש בה לב אוהב ומקבל. שיתפתי אותה לגבי הארוע והתיעצתי האם ללבוש טלית של אבא או שיתהפך בקברו על כך. סיפרתי לה שלאורך כעשרה ימים אני חשה את אבא ואמא כאן לצידי, מברכים, תומכים ומעודדים לצאת לדרך בבחירתי לעלות לתורה. “אז מה את רוצה? שאלה היא, הרי קיבלת כבר תשובה!” וכך בחרתי לקחת את טליתו של אבא שמצאתי בביתי ולהשתמש בה.
ברוח הפרק אני רוצה להודות לכל קהילת המניין המשפחתי, קהילה נפלאה, שזכיתי להשתייך אליה. קהילה הקיימת כחצי יובל שניםבזכות כל מי שתרם וטרח ליצור כאן מקום פתוח המתייחס באהבה לשונות מכל סוג שהוא. אני מודה לך הרבה נטלי שעושה ימים כלילות בתרומה לקהילה וכל זאת על בסיסי תרומות ותקציבים קטנים ומאחלת לך ולקהילה כולה, שתזכו השנה לשפע תרומות וליכולת להרחיב את פעילותכם המבורכת. מי ייתן. תודה על הליווי המסור והאוהב.
ולך יהודה, מודה אני על ההתגייסות שלך בתוך עבודתך האינטנסיבית, ללמדני קריאה ברוח ניגונו של אבא, וכמובן גם לך סוזן על הדחיפה הראשונית לכך.
בתוך התודות אי אפשר שלא לברך אתכם קהל חברי, שהגעתם ביום סוער שכזה והתפניתם לחגוג איתי בשעות כה מוקדמות של היום. לא מובן מאליו. לך שלומית אני מודה שהגעת לכאן להיות איתי, יודעת שלא פשוט לך ויודעת שאת איתי בליבך.
גם לך פישטי אני מודה שחלקת איתי את בית הורי ויצרת איתי משפחה כזו מבורכת. הינך חלק ממה שאני היום, ותודה אמיתית על כך.
תודה לכן בנות מקסימות – אלה נטע ונועה שמקבלות באהבה את בחירותי. שמחה שבאתן הנה לחוג איתי על אף שזה לא משהו שנמצא במילון שלכן. אני מאוד שמחה שאתן הבנות שלי ויודעת שגם סבא וסבתא שמחו בכן מאוד.
ואחרונים חביבים סבא וסבתא או יותר נכון, אבא ואמא שאינם איתנו כאן היום פיזית , אך היו איתי במהלך השבועיים האחרונים כפי שתארתי קודם. הרגשתי אתכם לצידי, מחייכים אלי, מברכים אותי על הדרך בה בחרתי לבטא את עצמי במעמד זה.
לסיום הייתי רוצה לקוות שגם בקהילה הרחבה יותר או יותר נכון המדינה, ישכילו האנשים לחיות יחד בשלום. לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח אוהבת, מאפשרת, המכבדת כל אדם לבחור בדרכו.  אמן.