“על חטאים” – דרשת הרבה נטלי לערב “כל-נדרי” תש”פ

“על חטאים” – דרשת הרבה נטלי לערב “כל-נדרי” תש”פ

ערב יום הכיפורים תש”פ – מילים לערב כל-נדרי / הרבה נטלי לסטרג’ר

בכל ערב יום הכיפורים היה רבה של סוֹכצ’ֹוב, ר’ אלעזר הכהן, מרבה באכילה ובשתייה כנהוג. ביום זה היה לובש מלבושי כבוד, ונראה היהכמלאךאלוהים. מתוך שמחה ובדיחות דעת נוהג היה אז לספר מעשי צדיקים או לומר דברי חידוש מאירי עין.

פעם אחת סיפר כי רֶבּ אִיציקְ’ל, החוזה מלוּבּלין, שאל: כיצד אנו מברכים בתפילת יום הכיפורים את הברכה המסתיימת במילים “וּמַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה”? הרי איננו יודעים אם אכן “יעביר” הקב”ה וימחל על מעשינו, ואם כך – שמא תהיה זו ברכה לבטָלה!

הסביר החוזה את הדבר במשל: ילד אחד הביא מאכל טעים אל החֵיידֶר שבו לומדים הילדים הצעירים. רצו הילדים האחרים חתיכה מן המאכל שהביא חברם, אבל הוא סירב לתת להם. התחכם אחד הילדים ובירך בקול רם את הברכה שמברכים לפני האכילה. מיד נזעקו כל חבריו ואמרו כי ימהר הילד וייתן לזה שבירך מן המאכל שהביא, כדי שלא תהיה זו ברכה לבטלה.

כך גם אנו – הסביר החוזה – מברכים קצת בעורמה את הברכה על מחילת אשמינו, ואז הקב”ה “מוכרח” למחול על עוונותינו, כדי שלא תהיה זו ברכה לבטלה…

 

גם אנחנו, הערב, היום, לא רוצים ברכה לבטלה…

אחד האתגרים היותר גדולים של רבנים ורבות בתנועה שלנו- התנועה המסורתית-קונסרבטיבית- הוא לתווך את הנוהגים הדתיים-הרליגיוזים, האמוניים, בני אלפי שנים לציבור שלאו דווקא מתכנס בשעות אלו בהמוניו במאות בתי-כנסיות בארץ ובעולם כדי לקחת חלק בתפילות יום הכיפורים בכלל, ובתפילת כל נדרי בפרט. מושגים כמו “חטא” “כרת” “טהרה” ובוודאי “שעיר לעזאזל או שעיר המשתלח”  – אינם מושגים ברי תרגום בעת הזו , כאן ובכלל. גם “תשובה” ו-“אלוהים” דורשים זהירות בעת אמירתם…אך האמת צריכה להיאמר: יום הכיפורים, כשמו כן הוא – נועד לכפרה. זהו לב היום: ” כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ.”.

כמה מן היושבים והיושבות כאן מרגישים בנוח עם מושג ‘החטא’, ‘הטהרה’ או “כפרת עוונות”  – ביחס לסטייה מדרישות  האלוהים?אפשר שנמצא עצמינו מדברים במונחים של  כישלון, של מגרעות, חסרונות, אקטינג-אאוט, “נפילה’ או ‘מעידה לא רצונית’ — אבל חטא? בחינת עבירה דתית? – אההמ-… פחות.

ומכאן הדרך לביטול ציון יום הכיפורים קצרה: אם אין חטא, אין מה לכפר ובוודאי שאין בפני מי.

אתם כבר מכירים אותי – זה לא “הכל” או “כלום”, שהרי סיסמת תנועתינו היא מסורת וחידוש, גם וגם.

הרב פרופ’ מרדכי קפלן, הוגה יהודי חשוב בן המאה ה-20, שגדל והתחנך בתנועה הקונסרבטיבית בארה”ב, כותב כך על אי הנוחות שהמילה “חטא” מעוררת בחלקינו:

“….אמנם אם תש כוחה של מילה – אין מכאן ראיה שבטל גם הרעיון הכרוך בה. גורלו של מונח החתך פעמים לפי הנעימות או אי הנעימות בשגרת הלשון שמונח זה קשור בהן. מילה שכרוכים בה רעיונות בלתי חביבים עלינו עלולה להיפסל אף כי הפירושים המסויימים  שהביאישו את ריחה אינם ממצים כלל את מלוא משמעותה ואף כי אין בלשון מלה אחרת ההולמת כל כך יפה את העובדות או המושגים הכלולים בה.[..] כזה הוא ה- “חטא” – אם שרת מונח זה את האנושות במשך הרבה דורות ותקופות, טעה ונטעה אם נפסול אותו ללא עיון בניסיונות שנתנו לו תוקף בימים עברו…”

התבוננות ביחס למילה זו על פני אלפי שנות תרבותינו, מראה בלי מאמץ קשר ישיר לדת שעסקה בטקסים ופולחן , והגדירה את כוחן של מצוות האל כמקרבות את האדם לקדוש ולקדושה. מדור לדור  הצטברו נוהגים וחוקים במטרה להגדיר מה “מקרב” ומה “מרחיק”. המבקש את קרבת האל , המבקש לגעת בנשגב , ייזהר שלא לסטות מן הדרך. לחטוא.  

החוטא הורחק וסומן, וטקסי היטהרות וכפרה רבים עד מאוד – ספר ויקרא מלא בהם.

הראשון שזעק כנגד הפולחן הריק מתוכן מהותי היה שמואל הנביא, בבואו “לקרוע” את מלכותו של שאול מעליו על אשר לא קיים את דבר האלוהים כלשונו, בעניין השמדת העמלקים:

” וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל:  הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה?   הִנֵּה שְׁמֹעַ  – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים.   כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר:  יַעַן, מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ, מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-יְהוָה וְאֶת-דְּבָרֶיךָ: [ כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם.]  וְעַתָּה, שָׂא נָא אֶת-חַטָּאתִי; וְשׁוּב עִמִּי, וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה.  וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל: , לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ:  כִּי מָאַסְתָּה, אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה, מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל…”

חטאתי והתרחקתי מהאל ומצוותיו. “שא נא את חטאתי”-  – התחנן שאול.

“לא אשוב עימך” – אין למלך ישראל שחטא  הזדמנות שנייה לכפרה.

נביאי הבית הראשון ראו את כל תחלואיה של דת אשר התיימרה להיות מסד לתיקון העולם בבחינת מוסר וקודש, ובאו זה אחר זה והתריעו בשער על עזיבת עיקר העיקרים לטובת אלילים מחד או הקרבת קרבנות בסיטונאות מאוסה מאידך.

חז”ל, אשר רצו לקבע בתודעתינו את חשיבות העבודה המוסרית , האתית  האמונית אשר לה נדרש האדם, קבעו את הפטרת יום הכיפורים מתוך דברי הנביא ישעיהו היוצא נגד עבודת הקורבנות ופולחן המקדש – וזאת בהנגדה חדה שאין שנייה לה – לקריאת התורה המתארת את ריטואל הכהן הגדול ביום הכיפורים במקדש.

ישעיהו, הבז לטובלים ושרץ בידם, יוצא כנגד הצמים ביד אחת – כשהשנייה גוזלת רומסת וחומסת. “….ואחרי זה, אתם עוד אומרים: “לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע;” – מה לא ברור?  הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ;???

אכן דברים כדורבנות, העומדים בחוצפה ועזות מול דברי תורה מפורשים , “ועבודת כהן גדול – וכי קורבן צריך כוונה?

אם רבי יוחנן בן זכאי היה כותב את המשנה – ולא רבי יהודה הנשיא כ-200 שנים מאוחר יותר –  ייתכן והיה מחליט אחרת. כך או כך , בשנים שלאחר החורבן, לא נשאר מיום הכיפורים אלא טקסט מקראי הנקרא בשחרית של יום כסמל לגעגוע  [גם אם תיאורטי]  ל- “סדר העבודה” של כהן גדול – אולי בבחינת חלום שהיה או שיהיה.

עוצמות נפש ומבט מפוכח נדרשו לרבי יוחנן בן זכאי בעת שפסע עם תלמידו , רבי יהושע, בין הריסותיה של ירושלים ובית המקדש, לומר לו שיפסיק לבכות את חסרון המזבח וקורבנותיו המכפרים על ישראל, וכך מובא במסכת אבות דרבי נתן: 

הרי הוא אומר: (הושע ו) “כי חסד חפצתי ולא זבח”. העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד, שנאמר: (תהלים פט) “כי אמרתי עולם חסד יבנה, שמים תכין אמונתך בהם”. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים.

—

העולם לא ניברא אלא בחסד. אלוהים בונה עולם זה מרצונו להשפיע טוב לברואיו. ואנחנו, מה תפקידו? לגמול חסד בחזרה, לאל וברואיו. היינו, גמילות חסדים. לו היה רבי יוחנן כאן, הייתי מבקשת לשאולו מהי מהותו בעת הזאת של יום הכיפורים? כיצד זה מתקן האדם את יכולותיו  שנפגמו, את רוחו שהתרחקה, את רגשותיו שכהו באמצעות גמילות החסדים? 

כמה מאות שנים לפניו עמד בשער נביא צעיר, בשם מיכה – תלמידו של הנביא ישעיהו, לצד שני עמיתים נוספים למקצוע – עמוס והושע -, ופנה לישראל בשלהי בית ראשון והצהיר: “הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ? כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.” [מיכה ו ח]

במסכת מכות (כד/א) מציין עורך התלמוד את מיכה כנביא שקבע את דרישות היהדות על שלושה יסודות: “בא מיכה והעמידן (את המצוות) על שלוש, דכתיב (שכתוב): “הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב, וּמָה-ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ” (ו’, ח): עשות משפט – זה הדין; אהבת חסד – זה גמילות חסדים; והצנע לכת – זה הוצאת כלה ולווית המת”. צדק, צדקה וגמילות חסדים. 

ניראה כי רבי יוחנן חזר ביתר שאת על דברי קודמיו.

__

וממשיך קפלן: “…נוהגים היו מורי הדת לדורותיהם , לחלק את המושג חטא לשלושה סוגים: עבירות שבין אדם לעצמו, עבירות שבין אדם לחבירו ועבירות שבין האדם למקום. הגדרה זו לא נכונה: כל חטא שאנו חוטאים הוא בעת ובעונה אחת פוגע באדם עצמו, בחברה ובאלוהי שבעולם…היחיד החוטא לחיים האורגאניים של עצמו, חי בדיסוננס אל מול ערכיו וציפיותיו מעצמו. בשל כך, לא יכול להביא עצמו במלוא כוחותיו לקולקטיב הסובב אותו – ומתוך כך, בהיותו מחליש את עוצמת הכלל, הרי פוגם הוא לבסוף בתיקונו של העולם כולו. דומה הדבר למחלה הפוגעת באבר אחד, אך השלכות פגיעה זו ניראות בתפקוד הגוף כולו…”

הנה עוד מילה שקשה לעיכול בעבור רבים מדי: תשובה.

אם החטא הוא איבוד העצמי ומתוכו ריחוק מיעוד האדם והחברה, הרי שתהליך השיבה, התשובה, יעסוק בשכלול הכלים ובדרכים של אישיותינו לשידרוג האני, בצימצום הפער בין מה שאני יכול, ראוי ורוצה להיות – לבין מה שאני עכשיו.  בגרסת פרימיום, עם הרחבה של הזיכרון.

 

מיום הכיפורים שעבר ועד יום הכיפורים הזה הבא עלינו לטובה – אמרנו לפני כמה דקות בתפילת “כל נדרי”.

בואו נחשוב רגע על השנה החולפת. במובן הזה, של חטא. של פספוס. של התפשרות. של הימנעות.

מהותו של יום הכיפורים לעורר ולהשיב לנו את כוחינו החבויים , את אמונתינו בתכלית הטוב, הצדק והחסד, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.

אין בכל המחזור כולו וידויי בלשון יחיד. מרבית תפילותינו יאמרו בקולקטיב.

 

על חטא שחטאנו – הוידוי, מצוות היום.

המילה “חטא” תאמר למעלה מאות פעמים במהלך היממה הקרובה.

למשל, קחו את ” על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים” -. לא תמיד אנחנו רוצים לדעת. ככה, חצי כוח. יודעים משהו. אבל לא באמת.

 אז תקשיבו: משנת 2011 ועד היום, פחות מעשור, נרצחו 165 נשים. ב-2018, 22 נשים, ב 2019, 10 נשים, כולל מיכל סלע ז”ל, האחרונה שהייתה חניכה באחת מן המכינות הקד”צ שלימדתי בעבר. 28 מהן, אגב, נשים אתיופיות. כן, להיות שחור במדינה שלנו, זו כמעט תחתית שרשרת המזון החברתית – אלא אם כן את אישה, שחורה וערבייה.

גם פה פיספסנו. חטאנו והחטאנו. על חטא שחטאנו בכחש, ובכזב ובהפניית עורף והתעלמות ממצוקה לאורך שנים.

על חטא שחטאנו לפניך בחוזק יד: 14 צעירים הרוגים אתיופים בחמש שנים, אפס כתבי אישום. האחרון שבהם נהרג בגינה ציבורית בידי שוטר שלא היה בתפקיד וירה בו למוות מטווח קצר. ארגון “אמהות על המשמר” , אמהות ממצוא אתיופי, עומדות כבר חודשים מידי ערב וערב מול ביתו של שי ניצן בבקשה לפתוח בהליכים מול השוטרים הפוגעים, לשחרר סרטי צילום קיימים שיכולים לסייע בפיענוח האירועים הטראגיים. ואנחנו ? פשוט, התעלמנו. למי באמת אכפת?

על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת. על כל מה שאנו לא שמים לב, על מה שלא ממש חשבנו לעומק. כמו ריבוי תאונות הדרכים. כמו סימוס בנסיעה, כמו דיבור בלי דיבורית, מהירות מופרזת ואי ציות. על חטא שחטאנו בבלי דעת.

על חטא שחטאנו בעניים רמות. מדינת ישראל סובלת מקרע חברתי. הראשונה במדינות ה -OECD בפערים שבין עשירים לעניים. כפר ורדים באשכול 9. מעלות תרשיחא – 3. רק אומרת. האם עשינו משהו כדי לצמצם במשהו את המרחק שבין שני צידי ההר?

על חטא שחטאנו לפניך בצרות עין. יכולנו לפרגן יותר. יכולנו לעודד יותר. יכולנו לבקר פחות. הרבה פחות. פיספסנו. ושלוש מערכות בחירות לא ממש סייעו לנו בעניין…

על חטא שחטאנו לפניך בקשיות עורף. לא להסתכל, לא ימינה, לא שמאלה. לא להזיז המבט. פיקסציה מחשבתית וחברתית. גמישות מחשבתית אנו צריכים, יצרתיות, חיבורים לא שגרתיים – גם כאן, אין לנו להלין אלא על עצמינו. יכולנו יותר טוב.

על חטא שחטאנו בחילול השם.

כשרבנים מגינים על עברייני מין מורשעים – זה חילול השם, כשחובשי כיפה מסיתים נגד מיעוטים בשם אלוהים – זה חילול השם., כשרב הכותל פותח את שערי המקום הקדוש בפני אילי הון ושלטון, שחקני כדורגל וקולנוע אוכלי טרפות ונבלות, ונמנע מלתת לנשות הכותל מזה 30 שנה,  שעתיים בחודש בעזרת הנשים לתפילת ראש חודש כמנהגן – זה חילול השם, כשחבורת “בני טובין” מתעללים לילה שלם באישה בריטית “מרצונה” כביכול, ולא מבינים מה הבעיה במעשיהם  אך לא שוכחים לשים כיפה על ראשם עם נחיתתם בארץ ולברך “הגומל”– זה חילול השם.

ואנחנו? שישבנו וראינו ושמענו, וכעסנו – ומה עשינו? — גם זה חילול השם. הפכנו את מושג האל לחלול.

 

10 פעמים נאמר את תפילת הוידוי במהלך היממה הקרובה. מאות פעמים נחזור על המילה “חטא”. כן, היא עתיקה ורבת משמעויות. אבל בואו, בגרנו, למדנו: אל נהפוך את מושג החטא לחלול. בל נחטיא גם הזדמנות זו לתיקון.

בחזרה לראשית דבריי:

אחד האתגרים הגדולים שלנו, כרבנים, היא לתווך 26 שעות צום ותפילות לאדם שמושגים של חטא, תשובה ואלוהים לא מתחברים באופן טבעי ליום יום שלו או שלה. 26 שעות, קצת פחות,  של התבוננות מחכים לנו. כשמטרה אחת להן: לצאת מכאן מחר בערב עם אנרגיה רוחנית חיונית שתספיק לשנה שלמה. מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים שיבוא עלינו  לטובה.

לא היו ימים טובים לישראל כטו באב ויום הכיפורים.

תראו מה זה עולם: 26 שעות, מאמץ מרוכז של מיליוני יהודים, ברחבי תבל, שכל מה שיעשו בו במחצית הזמן היא לחזור שוב ושוב על רשימת “חטאים”  שמנעו מאיתנו לעשות יותר טוב בשנה שעברה. ובמחצית השנייה ננסה לשכנע את אלוהים שכדאי לו , למענו אם לא למעננו, לסלוח ולמחול כפי שהסביר לנו החוזה מלובלין. השנה נתכוון שלא תהא ברכה זו לבטלה אלא לבנייה, להצלחה ורווחה.

מחר נקרא במנחה את סיפורו של יונה הנביא, המציל את נינווה מכלייה.

הגמרא במסכת תענית מבקשת ללמוד על תהליך התשובה והצלת העיר דבר מה חשוב: לא לבישת שק ותענית יש להם כוח לבטל גזירות – אלא תשובה ומעשים טובים גורמים,  שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם “וירא האלהים את שקם ואת תעניתם” אלא – כפי שנקרא מחר בהפטרה:  (יונה ג, י) “וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה” (יונה ג, ח).

השנה, לא נשב בצד, יש תשובות רבות המחכות להיאמר לשאלות ותהיות שנותרו באויר.  השנה – לא נמתין שתגענה מעצמן. השנה – לא נתעלם ולא נחטיא. נקום ונעשה .

“קחו עימכם דברים – ושובו אל ה'” – קראנו בהפטרה של השבת האחרונה, שבת “שובה”.

כל אחד ואחת מכם, קחו עימכם מן הדברים שנאמרו כאן ועכשיו ויאמרו שוב ושוב ביממה הקרובה.

קבלו על עצמיכם דבר או שניים לשנה הבאה למען תהיה זו שנה טובה באמת.

לכם ולנו.

תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון. הרבה רצון.

אמן.