סיפור פלישתי: עמי ווטרמן – כתבינו בארץ פלשת

סיפור פלישתי: עמי ווטרמן

עם סיומו של ספר שמואל, מסכם אותו חברנו עמי ווטרמן, באופן ספרותי ויצירתי, כשוכן ארץ פלשת המשקיף על ישראל: דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

סיפור פלישתי / עמי ווטרמן

בחג דלילה ,אותו אנו חוגגים לכבוד האישה שעזרה לנו להפטר מעונשו של שמשון, המכונה אצלנו “הרקולס הדני” , הענק הזה שבכוחות עצמו עשה בנו שפטים. על נתח חזיר ולוג יין ורוד, שלמדנו להכינו מהפניקים, זורמים הסיפורים על מלחמותינו עם הישראלים במשך הרבה מאוד שנים. 

זמן קצר לאחר מותו של שמשון הצלחנו לגרום לשבטו, דן, לעזוב את מקומו, בינינו ובין שבט יהודה, ולנדוד צפונה. במלחמה שהתלקחה ליד המקום הנקרא אבן העזר, הכינו את הישראלים קשות למרות שהביאו לשדה המערכה את ארון אלוהיהם. גם הכוהנים נושאי הארון נהרגו. הם מספרים שלקחנו את הארון לפלשת והוא נקם בדגון אלוהינו. לא היה ולא נברא. הם מספרים זאת במקום הסיפור על המשך המלחמה, בה פרצנו לעומק שטחם המיושב, שרפנו את עירם הקדושה שילה והמשכנו להתקדם אל פנים הארץ. השתלטנו על חלק מגב ההר. היו לנו עמדות חיל מצב בבית לחם יהודה, במיכמש ובעוד מקומות. מנענו מהישראלים לבצע עבודות מתכת בעצמם כדי שלא יוכלו לייצר נשק. את תיקוני הכלים החקלאיים נאלצו לעשות בפלשת. 

המודיעין שלנו כשל והישראלים הצליחו  להמליך את שאול. הכישלון שלנו היה גדול יותר עת יהונתן, בנו הגיבור של שאול, תקף בהפתעה את  העמדה שלנו במיכמש. שאול ניצל את המהומה שנוצרה והכה אותנו מספיק חזק עד שנהדפנו מאותו חבל ארץ והוא החל להתחזק. היו עוד התכתשויות לאורך השנים אך לא הצלחנו לשנות את המצב. הבנו ששאול הצליח לייצב את הגבול וכי לא נצליח לפרוץ שוב ממערב. החלטנו לשנות אסטרטגיה. 

בשיתוף פעולה עם כמה ערים כנעניות, ובכוח חיל המרכבות שלנו , פרצנו לעמק יזרעאל והפרדנו בין הגליל והשומרון. התנגשנו בשאול וצבאו בהר הגלבוע. הכינו אותם בפעולה משולבת של רגלים ומרכבות.

שאול באומץ לב נפל על חרבו כדי להימנע מליפול בידינו. גם יונתן ואחיו נהרגו. חלק קטן של צבא שאול בהנהגת שר הצבא אבנר ברחו אל מעבר לירדן. אנחנו ניצלנו את ההצלחה ופרצנו לנחלות השבטים מנשה ואפרים. השתלטנו על כל השטח עד הר בעל חצור שגבל בשטח היבוסים שמרכזם בירושלים. בפעם הזאת נאחזנו היטב בשטח. הוא היה בידנו תקופה ארוכה, רק הפרעה המצרי שישק בשני מסעות צבאיים שערך בימי רחבעם נכדו של דוד , לקח מאתנו את חבל הארץ הזה ונתנו לירבעם בן נבט שבא אתו ממצרים. 

כאן אנו מגיעים לחלק שיש בו גם שמחה לאיד, יש האומרים שהיא הגדולה בשמחות: בזמנו של שאול היה ראש גדוד של נמלטים מפני החוק, דוד מבית לחם. הוא ברח משאול וביקש מקלט אצל אכיש סרן גת. לא החמצנו את ההזדמנות לצרף אלינו אויב של אויבנו. הוא נשלח לשמור על גבולנו בעיר המרוחקת ציקלג. הוא היה מנהיג צבאי טוב אבל בעל אופי מפוקפק. בתקופה ההיא סופר כי הרג איש חשוב והתחתן עם אשתו. שנים אחר כך  נתן לחייל בצבאו לשאת בעצמו פקודה חתומה המורה לשר הצבא לגרום למותו של החייל כדי שהוא,דוד, יוכל לשאת את אשת אותו חייל.

לאחר הניצחון על שאול וההשתלטות על נחלות שבטי מנשה ואפרים לא חמקה מעיננו התחזקותו של שבט יהודה. כדי להשגיח על הנעשה בשטח ההוא מינינו את דוד לשליט בחברון כוואסאל שלנו. כמה שנים העניינים התנהלו לשביעות רצוננו. לאחר מכן דוד הערים עלינו והשתלט על ירושלים. לא הצלחנו לגרשו משם. היו כמה קרבות אך לא היה שינוי במצב. הוא נשאר שליט בירושלים וביהודה וגם הכתיר את עצמו למלך, אנחנו המשכנו להחזיק בשטחי מנשה ואפרים. הוא כרת ברית עם מלך גשור כדי לאיים עלינו מצפון מזרח אך המצב לא השתנה.

ברבות הימים מכרנו לבנו אבשלום חלקה בדרום הר בעל חצור, גם תמכנו בו כשמרד באביו. זו מדיניות טובה לגרום לבעיות מבית אצל אויבנו. שמענו שגם כך לא חסרו שערוריות בבית המלוכה בירושלים.

הסיפורים על המלך בעל הממלכה הגדולה משעשעים אותנו, כי הרי השטח שכבשנו נשאר בידינו. מאוד מפליא אותנו שלאיש הזה נכסו יכולת של כתיבת שירה. עשו מאמץ לא קטן כדי לתת גדולה לאיש, בסופו של דבר היה מייסד שושלת…

929- ללמוד תנך ביחד

כתב: עמי ווטרמן , אב תשע”ט, אוגוסט 2019