929 תנ”כ ביחד

שבוע 52 נסתיים ואיתו סיימנו גם את רדיפות שאול אחרי דוד. קנאה מוציאה את האדם מן העולם. 

הועתק מהאתר

אחד הרגעים הקשים ביותר בפרקי השבוע הוא הפרק שבו דוד מבין ששאול לא יניח לו לעולם והוא מחליט, ברגע של הכרה עמוקה וקשה, לחצות את הקווים ולהצטרף לצבא הפלשתי של אכיש מלך גת. לא לימדו אותנו את הפרק הזה בבתי הספר. איש מהסביבה הקרובה שלי לא זוכר את הסיפור על דוד המשמש כמפקד בצבא הפלשתי. כן, כולם זוכרים את צקלג ואת פשיטות דוד בנגב. כן, כולם זוכרים את עורמתו של דוד ואת ידו החזקה המשתלטת על פני כל הארץ. אבל מי סיפר לנו שדוד הלך עם כל צבאו וכל משפחתו וערק. כך, הפך להיות חלק ממחנה אויב. 

או שמא הוא שייך ל”שתולים”. כן, אלה הנראים לכם כשייכים אך ביום מבחן יפנו לכם עורף ויצטרפו לצבא האויב שלכם. גיס חמישי. ממש כמו שחשש פרעה מישראל במצרים, כך חששו שרי הפלשתים מדוד שבמלחמה הבאה הוא יפרוץ מבפנים ויכניע אותם. 

קשה להכריע מה חשב דוד בעצמו. איני יודע מה עבר בראשו של דוד אך אני מנסה לחשוב עלינו, על החברה הישראלית של השבוע אשר מתעוררת למושג חדש שמרחף על ראשינו: “השתולים”. אנו מדברים על עצמנו ובשרינו, לא על חיילים זרים אלא על מאות לוחמים ששרתו איתנו כתף אל כתף ופתאום מבקשים להשמיע בקול רם דיבורי זוועה על הצבא הישראלי. אנחנו הרי היינו שם, יחד איתם. ברור שראינו דברים קשים אך ראינו גם הרבה מאד דברים גדולים, של צבא המשתדל למזער נזקים בימי קרב, של מפקדים המקפידים על קלה כבחמורה בסוגיות מוסר, של סיכון חיי חיילים שנועד לשמור על חיי אזרחי האויב. השחרת פני צה”ל היא חבלה חמורה וחציית גבול. צריך לבלום את המגמה הזו, אך לעולם לא לשכוח שמדובר על בני משפחה שלנו. הם לא “שתולים”. הם חלק אורגני וחיינו כאן תלויים בשלומם ובטובתם. מסע ההכפשה הפרסונלי שנעשה לאנשי “שוברים שתיקה” הוא חרפה לחברה ישראלית שמבקשת לקיים את עצמה במגוון מקסימלי של דעות ושל כבוד הדדי.