הגיגים לפרשת “וירא”

[shashin type=”photo” id=”5120″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]למרות ששבת וירא כבר עברה, קיבלתי מספר דברים שכדאי להתיחס אליהם.

חברנו עמי ווטרמן כתב את הקטע הבא בו הוא מתייחס לפרוש הפועל תעה, ומגיע למסקנה שכנראה שמסעם של אברהם אבינו ובני ביתו מאור כשדים לא היה אך ורק מטעמים של התעלות דתית וגילוי האלוהות.

 “רסיס לפרשת “וירא” 

פרשת “וירא” עוסקת בנושאים כבדים רבים: סדום ועמורה, הויכוח של אברהם עם אלהים לגבי הצדיקים בסדום, גירוש ישמעאל ועקדת יצחק, וגם פרשת השקר לאבימלך.  מכולן אני מבקש להתייחס לנושא האחרון כפי שמופיע בפרק כ’ פסוק יג’:  “ויהי כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי, ואמר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא”.  חיפשתי התייחסות לנושא זה אצל רש”י ומפרשים אחרים ולא מצאתי.

 הפועל “תעה” כפי שכתוב בפסוק הנ”ל, מופיע בתנ”ך בעוד שלושה מקומות ובכולם במשמעות של לאבד דרך, להגר. תאור של  הגירת אברהם בהקשר שלילי, ובניגוד למה שכתוב בפרשה הקודמת “לך לך” שבה מתוארת התרוממות הנפש של הליכתו מארצו ומולדתו.

 זה מתאים לתיאוריה של פרופ’ קנוהל שאומרת שראשוני עם ישראל הגיעו מאזור חרן בגלל מלחמה בה נכבש האזור בידי האשורים ביו המאות 13 ו12 לפני הספירה.

מאמרו של כירין רבן מורה בישיבה החילונית “בינה”.

 עלינו להגביר את האור

ההתנגדות לעוולות בעולם הזה היא חשובה, אבל לא החשובה ביותר. 20 שנה לאחר רצח ראש הממשלה אנחנו פועלים על מנת להילחם בתופעות של גזענות, שנאת חינם והסתה. אולם לצד זה אל לנו לשכוח את החסד הפשוט, היומ יומי .  פרשת וירא היא שיחה ערה בין הסופר המקראי ובין אלוהיו על צדיקות ורשעות, על צדיקים ורשעים. בחלקה הראשון של הפרשה מתדיין אברהם אבינו עם אלוהים על מספר הצדיקים שעליו למצוא בסדום על מנת שלא יחריב אותה. זהו אחד הסיפורים הידועים והמרתקים במקרא, סיפור שהפך לאות ולמופת לחוצפתו של אברהם, אבל גם ליכולתו של האדם לשנות את גורלו של העולם בו הוא חי. “חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ. הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?”. כך שואל אברהם את אלוהיו בעזות מצח שאין כדוגמתה בתנ”ך. ואלוהים, אולי כיוון שידע כי לאדם שלפניו יש תפקיד חשוב בסיפור, מתנצח איתו במשא ומתן.

הפרשה מלאה בדרמה משפחתית קורעת לב. אברהם אולי לא מציל את העיר, אבל הוא מציל את לוט ואת משפחתו. אשתו, אולי מתוך יצר מציצנות ואולי מתוך דאגה לחבריה שנשארו מאחור, מציצה ונפגעת. בנותיו של לוט נחרדות מהדאגה לגורל האנושות, שוכבות עם אביהן השתוי ומולידות לו בנים. ולוט האומלל והפסיבי משתכר עד אובדן חושים. גם במשפחתו של אברהם הדרמה לא קטנה. החל מאברהם שמספר ששרה היא אחותו, דרך הגעתה של שרה לגיל הבלות המתבטא בצחוקה המריר למשמע הבשורה שהיא עתידה להיכנס להריון, וכלה בסיפור אבימלך שלוקח את שרה לחדר המיטות מבלי לדעת שהיא אשת אברהם.

אבל המקרא לא מתמקד בדרמות המשפחתיות. הוא מבטא במינימליזם הכרחי את רגשותיהם של המעורבים בטלנובלה המקראית ומתמקד במוטיבים של חטא ושל צדיקות. התרסתו החריפה של אברהם “התספה צדיק עם רשע?” מתחברת ישירות לתחנוניו של אבימלך “הגוי גם צדיק תהרוג?…בתום לבבי ובנקיון כפיי עשיתי זאת”. גם הולדת הילדים מתחברת בסיפור באופן ישיר למידת הצדיקות של המעורבים. אברהם ושרה נתפשים במקרא כמי שחייבים להעלות צאצאים, ולכן, שרה זוכה לבן. לאחר שאלוהים סולח לאבימלך על מעשיו בעקבות תפילת אברהם, מתאפשר לנשות משפחתו ללדת ילדים. זהו התגמול האולטימטיבי במקרא: צדיקים וצדיקות זוכים לדור המשך, ואילו משפחתם של החוטאים נגדעת.

לפעמים נדמה שהמציאות שלנו מורה אחרת. צדיקים נספים על רשעים והגמול בעבור מעשינו הטובים בעולם הזה בוששים לבוא. אולם הפרשה מנסה ללמד משהו על המציאות שבה אנחנו חיים. מה שקרוי במקרא “תורת הגמול” ובדתות ההודיות “קארמה”, יכול להיקרא גם במונחים חילוניים. כמו שגורדון כתב, “לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור”.

מה שאברהם עושה בהתנצחותו הקטנונית לכאורה על גורל הצדיקים בסדום, לצד תפילתו על גורלו של אבימלך ומשפחתו, הוא בדיוק “להגביר את האור”. ההתנגדות הפוליטית והעקרונית לעוולות בעולם הזה היא חשובה, אבל היא לא החשובה ביותר. עשרים שנה לאחר רצח ראש הממשלה אנחנו פועלים על מנת להילחם בתופעות של גזענות, שנאת חינם והסתה. אולם לצד זה, אל לנו לשכוח את החסד הפשוט, היומיומי, את העבודה החינוכית והחברתית, את ההשפעה החיובית על משפחותינו וחברינו. אל לנו לשכוח להגביר את האור.