טו’ בשבט הגיע חג לאילנות

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]טו’ בשבט צוין השבוע בקהילה ובמרכזו נושא האדם וסביבתו, איכות הסביבה ושמירה עליה.  במסגרת זו היו שלושה אירועים:  ערב לימוד על יהדות וסביבה, “סדר טו’ בשבט” ושיעור שנתן הרב אבי ב”קפה בוקר” במועדון 50+. 

אירוע נוסף באותו הקשר יהיה הרצאתו של אביב לביא ביום רביעי ה-18 בפברואר.

מסוג של מועד לצורך חישובי מעשרות עבר טו’ בשבט תמורות רבות, הפך להיות אירוע קבלי מיסטי המחבר עולמות עליונים לתחתונים, ולחג של כיבוש השממה והארץ ע”י נטיעת עצים, וכיום הוא יותר מכל חג כדור הארץ היהודי.

הסוגיה של “יום כדור הארץ” מביאה אותנו לבחון מה ראוי שיהיה יחסנו לכדור הארץ. במסורת היהודית ניתן למצוא שלש  דרכים להתייחס לכך. שתיים נוכחות כבר בשני תיאורי הבריאה:

האחת על פי בראשית א’ תפקידו של האדם הוא לכבוש את הארץ, להשתלט עליה לישב אותה, ולמצות את הפוטנציאל הגלום בה. דומה כי גישה זו היא בעולם עד היום. ניתן בהחלט לבקר גישה זו, אך חשוב לזכור גם את הצד החיובי שלה; היא מעודדת יצירתיות, חיפוש מתמיד וכושר המצאה.

השנייה גלומה בבראשית ב’ . “לעבדה ולשומרה” לפי גישה זו י לאדם יש מחויבות לשמור על הטבע לטפח אותו כדי לשמור עליו. מגישה זו ראוי שנלמד את חובתנו לא לכלות את משאבי הטבע החי הצומח והדומם.  להשתמש בעצים בכמות שאפשר לחדש, לא להשמיד מיני בעלי חיים, ולא למצות את המשאבים הטמונים במעמקי האדמה. 

השלישית נובעת דווקא מן הציווי על היחסים בין בני אדם: “ואהבת לרעך כמוך”, האיסור להזיק לאדם אחר, למשל בהעמדת בור ברשות הרבים.  גישה זו מדגישה כי עלינו להמעיט השימוש בנחלת הכלל וברשות הרבים לצרכינו. .בין אם מדובר בזיהום אוויר, בסלילת כביש, בחנייה במרחב הציבורי, או בהשלכת אשפה. כל אחת מפעולות אלה פירושה פגיעה באדם אחר ובדרך כלל ברבים.

שימוש ברשות הרבים ראוי לו שיהיה בהסכמת הנוגעים בדבר, וגם אז מן הראוי לצמצם שימושים אלה ככל שניתן ולהימנע מיצירת נזק שאינו הפיך:  כמו זיהום רדיו אקטיבי, כימי או זיהום אוויר בשיעורים שאינם ניתנים לשיקום.

נראה כי סיפורה של הסביבה מחייב אותנו להעמיק את הידע, על מנת שנוכל באמת לעמוד במשימה זו, ולהותיר גם לדורות הבאים עולם שראוי לחיות בו.