[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”] חזרנו למצב בו אנו קשורים לערוצי החדשות ברדיו, בטלויזיה או במרשתת בגלל ריבוי האירועים הנוראים שהולכים וגוברים. יש לנו רצון לדחוק זאת,לא לשים לב, אך אין לנו אפשרות לנהוג כך, ולמראית עין זה גם כאילו לא הגון.
במחזור החיים הישראלי נופלות עלינו תקופות כאלה, מהן קצרות ומהן ארוכות יותר. גם אורך ההפסקות ביניהן אינו ניתן לחיזוי.
זוהי משמעותו של טרור, וזוהי משמעותה של טראומה. לא מזמן שמעתי הרצאה של פרופסור חאולה אבו בקר שניתחה את ההתנהגות של יושבי הארץ הזאת לפי המודל של פוסט טראומה.
בעברי התנדבתי לקו הסיוע לגברים דתיים נפגעי תקיפה מינית,והסיוע להם התבסס על ההנחה שהנפגע נמצא במצב של פוסט טראומה . שני עקרונות חשובים זכורים לי מאז:
- החוויה של פוסט טראומה היא חווית אובדן שליטה. מישהו אחר גוזל ממך את הכח . מסיבה זו כשמסייעים לפגוע פוסט טראומה עלינו להמנע מלקיחת כח ולהשאיר תמיד את הכח בידיו .
- נפגע פוסט טראומה סובל ממשבר אמון חריף ומשום כך מתקשה לזהות גורמים שהוא יכול
להסתייע בהם.
אני אבל על מותם של כל נפגעי הטרור בחודש האחרון דליה למקוס, אלמוג שילוני, חיה זיסל בראון, ג’דעאן אסאד, שלום בעדני, קארן ימימה מוסקרה זכרם לברכה. ותוהה ומוטרד מהו המעשה הראוי בשעה זו.
נדמה לי שההבנה כי התנהגותנו מושפעת מפוסט טראומה מחדדת את העובדה שעלינו לעשות מאמץ להגדיל את מעגלי התמיכה שלנו, להושיט יד לחברנו , לדבר איתם על התחושות והפחד, ולהושיט יד לכל מי שרואה לראוי להיות עמנו בצרתנו.
להיות מודע לכך שהדרך האינטואיטיבית שלנו היא לאבד אמון בבני אדם, ובודאי במי שאנו יכולים לשים בקבוצת מבקשי רעתנו (לדוגמא כל הגברים במקרה של אונס). אך האתגר הוא למצוא את הכלים להבחין בין אלו לאלו.
אבי, תודה על מילותיך. זה בהחלט מעורר אצלי מחשבה נוספת…