על פרשת השבוע ועוד

[shashin type=”photo” id=”4668″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” caption=”y” position=”right”]הפרשה עוסקת במרכיבים של הנהגת החברה: שופטים ושוטרים, נביא ומלך. הפרשה מדברת על המינויים שיש למנות עבור כלל החברה. יש צורך במלך – שלטון, בשופט להסדרת היחסים שבין אדם לחברו, בדיין ובנביא שידונו בעניני דת ומוסר.

למעשה, בפרשה זו מתחילים ונפרשים כל נושאי הנהגת העם. התורה באה ללמד אותנו מהי חברה של צדק. לא צדק ארצי, שאותו אנו מכירים, אלא צדק אוניברסלי, (אלוהי אם תרצו) המבוסס על חוקי הבריאה עצמה. 

הארי ז”ל ערך השוואה בין העולם לאדם. העולם משול לאדם בקנה מידה גדול, והאדם משול לעולם קטן. זה מכיל את זה, וזה נמצא בתוך זה. כאשר אנו נגשים ללימוד הפרשה, אנו חייבים להבין שלא מדובר רק על החברה ככלל, מדובר גם על ההנהגה הפנימית של כל אחד מאיתנו. כל אדם מכיל בתוכו חברה שלמה, וחובתו ללמוד כיצד להנהיג אותה בצורה בריאה ונכונה, המשרתת את תכלית הבריאה. האדם עצמו הוא השופט, הוא השוטר, הוא המלך, הוא אפילו הנביא של עצמו, קיימים בו כל הכוחות הללו, ועליו להנהיג את כל ענייניו על פי הדרך הנכונה.

הפרשה מורה לנו שצריך למנות את השופטים כך שיהיו מחויבים לצדק הצרוף. במציאות המוכרת לנו, מינויים הם לעתים קרובות תוצאה של מהלכים אינטרסנטים. אנשים מציגים עצמם למשרות מתוך רצונות אישיים לכבוד, מעמד וכסף, ולא תמיד ממנים אותם חבריהם על פי כישוריהם ומידותיהם הטובות. 

התורה אומרת שעל השופט להיות בעל מידות טובות יותר מכל אדם אחר בחברה. וזאת כדי שכאשר ישב לשפוט, לא יפעל מתוך מניע אישי, נקמה, שנאה, או חוסר נשיאת חן. השופט צריך להיות אדם אמיתי שביכולתו להתעלם מכל רגשותיו האישיים, ולדון במשפט ללא משוא פנים ושיקולים זרים. אי לכך חשוב למנות רק את אלה שהם בעלי תכונות שיאפרשו להם לשפוט “מִשְׁפַּט-צדק”.

כתוב “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ“ זאת אומרת, אתה תמנה. הדגש הוא שעל פי דרך המינוי שלך, כך יהיה טיבם של השופטים. הרבה תלוי במינוי, אם המינוי הוא לפי המידה הראויה, או חלילה משיקולים ומניעים אחרים. המנהיגים והשופטים הם מראי הדרך לעם. אם הם הגונים ורודפי צדק, גם העם ינהג בהתאם. כשההנהגה רצינית, אחראית וישרת דרך, אף אחד בעם לא יפעל בקלות ראש. ומכאן חשיבותו הגדולה של המינוי שנעשה בהתאם למידות הדרושות.

כתוב בפרשה, “וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ–לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ“. העולם עומד על המשפט והצדק. אם אתה רוצה חיים ארוכים וטובים, אתה צריך להשיג את מידת הצדק. צדק הוא מידת הדין, שהיא ישרה כפלס, לא זזה ימינה או שמאלה. זאת המהות של משפט צדק, מה שכתוב בפרשה, “עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ-תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ–יָמִין וּשְׂמֹאל”. זה אמנם נשמע כמשהו קשה מדי שרב באי עולם אולי אינם יכולים לעמוד בו, אבל דווקא ע”י היושר המכסימלי ניתן לתקן את העולם כולו.

סמלי בעיני שפרשה זו נקראת דווקא בתחילת חודש אלול, חודש התשובה, חודש של בדק בית אישי. מה מניע אותי?! מה מנהיג אותי בחיים?! במה פעלתי נכונה ומה יש בידי  לשפר.

מצאתי את המובאה שלהלן באתר “חופש”, בעת שחיפשתי חומר על פרשת השבוע. הדברים נכתבו לפני כ-15 שנה. הזדהיתי עם הכתוב, ומקוה שתמצאו בהם ענין.

אסתי דוד

דברי הקדמה לפרשת השבוע – מתוך אתר חופש (1999)

המסורת התרבותית היהודית נוהגת לקרוא ולדון בכתוב בחמשת חומשי תורה מדי שבוע בשבוע במסגרת המוכרת בשם “פרשת השבוע”. חמשת חומשי התורה נקראים במחזור שנתי של 49 פרשות שבוע, החל בשבת “בראשית” בסופו של חודש תשרי, וכלה בשמחת תורה שלאחריה. 

הפרשה עצמה נקראת בבית הכנסת, ופרשנותה נשמעת בהזדמנויות שונות, כדברי הסבר שם, ברדיו, בטלויזיה, או במאמרים בעתונות. פרשנות של פרשת השבוע נעשית בהתאם להשקפת עולמו ואמונתו של המפרש. חזקה על פרשן דתי שיציג כל מילה ומילה הכתובה בתורה כדברי אלוהים חיים, וכל אירוע באור “האמת האלוהית”. פרשן שאינו דתי, יציג אותם דברים ממש בהתאם לדעתו והשקפתו.

פרשת השבוע נתפסת בעיני רבים כעיסוק דתי-הלכתי, בעוד שלמעשה לפנינו שדה מחקר רחב ואינסופי במסורתו ובמורשתו של העם היהודי. אין שום קשר בין העובדה שהמונח “אלוהים” קיים ומופיע במקרא בכל פרק בתורה, לבין העובדה, שהקורא בתנ”ך עשוי להיות אדם, שמבין שאינו חייב להאמין בקיומו של אלוהים, או בכל המעשים והתיאורים המיוחסים לו.

לנו, אנשי אתר חופש, ברור ומובן, שאלוהים הפרסונלי, זה שמפקח ומתערב בנעשה בכול, איננו קיים אלא בדמיונם של בני האדם. אבל אין כל סיבה לכך שלא נעיין בספר התורה, שלא נקרא בהם כבדברי ספרות, שלא נלמד מהם ולא נלמד אותם, ובעיקר, שלא נבקר את הכתוב בהם.

התנ”ך הוא יצירתם של מאמינים מונותיאיסטים שנתחברה, תוך תמורות רבות, בתקופה של למעלה מאלף שנים. כוונתם העיקרית של מאמינים אלה היתה לכפוף את לבם ונפשם של קהל השומעים תחילה, והקוראים בהמשך, לאמונה שהם סברו, באמת ובתמים, שהיא הלגיטימית היחידה. גישה כזאת אל רוח האדם בוודאי שאיננה מנתבת את הנמענים לחופש המחשבה ולחירות, אבל משום הכנות הפנימית שקיימת בחלק לא מבוטל של התעודות שבתנ”ך, אנו מוצאים בו פניני ספרות והגות, הראויות לעמוד בשורה הראשונה של יצירות המופת בעולם. היהודי המודרני, המשכיל, החילוני, חייב להפריד הפרדה ברורה בין רתיעתו המובנת ממה שמייחסים אנשי דת לישות הקרויה “אלוהים”, ביחוד לאור האלימות שהתלוותה למושג זה במערכת ההטפות לדת, והכפיה הדתית בעשורים האחרונים, לבין התכנים והלשון שמביא בפנינו המקרא על שלושת חלקיו: התורה, הנביאים והכתובים. לא מדובר במיקשה אחת, לא בדברים שנכתבו ביום אחד, או בידי אדם אחד. התנ”ך הוא מירקם מורכב ונפלא של שירה וספרות, מוסר וצדק חברתי, מערכות של נורמות חברתיות מהמעולות ביותר, הגות ופילוסופיה ולצדם, כמובן, מערכת של חוקים דתיים, פולחנים ומסורות דתיות, עמדות גזעניות ושנאת הזר. ערכים שהיום הם פסולים בעיניו של כל אדם נאור, מכל היבט אנושי שהוא. המאחד את כל אלה היא הלשון העברית, שלא נדמה גם במשך אלפיים שנות גלות, והתחדשה בידי בניה-מחדשיה בסוף המאה ה-19.

הלשון היא הבסיס לתקשורת חברתית ותרבותית של כל חברה, והיא הקשר שמאחד פרטים לקבוצה. על בסיס הלשון צומחים הקשרים בין בני-האדם, צומחת הספרות והשירה ועימהן המסחר והמדע וחיי היום-יום. מהלשון מתפתח הסלנג, ושוב חוזרת, מתפתחת ומתחדשת הלשון בכך שהיא בונה מלים חדשות בהתאם לרוח הזמן וצרכיו. גם בתקשורת המודרנית (כמו למשל באינטרנט) הלשון היא כלי התקשורת גם אם אינה מבוטאת בקול. אין חברה ללא שפה ואין תרבות ללא לשון. משום כך לא רק שאי אפשר לנו, אלא גם אסור שנתעלם מהטקסט הכל כך ראשוני וכל כך חשוב שנכתב בשפה העברית, ונדחק אותו לתוך מגירה מאובקת, רק משום שהוא כולל התייחסות ל”אלוהים”, ל”מעשיו” ול”ציווייו”.  יש מידה של צדק בטענתו הלגלגנית והמזלזלת של האדם הדתי, לפיה השיל הציבור היהודי החילוני מעליו את ספרי המקור של התרבות היהודית, ביחוד התלמוד, המשנה ושאר ספרות המדרשים.  הציונות וסופרי ההשכלה החיו, אמנם, את התנ”ך אבל את כל היתר העדיפו להחזיק במרתפי ארכיון היהדות, שם הם שמורים לגבינו, למעשה, עד היום.

אתר חופש, שנאבק למען ההכרה בזהות היהודית החילונית ובזכותו של היהודי החילוני לחיות את חייו ללא כפייה, בהתאם לדרך שהוא בוחר בה, סבור שאחד החיזוקים להכרה בזהות היהודית החילונית הוא התנ”ך עצמו.  התנ”ך חייב שילמד ע”י כל בני העם היהודי, בדרך של שוויון זכויות בין כל בני האדם, ובהתאם לחברה שהאדם הוא שקובע לעצמו את דרך חייו והוא, ולא אחר, חייב להיות הריבון לחייו ולגורלו.

ביקורת המקרא החלה לפני שנים רבות. שפינוזה היה אחד מהוגיה והיא קבלה תנופה החל מאמצע המאה ה-18. מבקרי המקרא היו תחילה גרמנים וסקנדינבים, והביקורת התחלקה למספר ערוצי ביקורת, המוכרת כיום בשם “שיטת התעודות” או “שיטת המקורות” (וולהאוזן, גונקל, ויטר, אסטריק, אייכהורן, דה-וטה ועוד). המדע, הכלים לבקרה מדעית והארכיאולוגיה, שהתפתחו במיוחד החל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, רק מחזקים ומאששים את התפיסה הביקורתית של המקרא, ומאפשרים לנו לראות בתנ”ך את מה שיש בו וגם את מה שאין בו.

החל מאוקטובר 1999 מביא אתר “חופש” את פרשות השבוע בפרשנות עצמית ובפרשנויות של חוקרים, קוראים ואחרים, ויש בו חומר עשיר ומענין שיכול לשמש את המתענינים. הפרשנויות שאנו מביאים אינן  מתייחסות לטקסט המקראי ב”קדושה” שמיוחסת בידי יהודים דתיים לכל הכתוב בתורה, אך יש בה התייחסות לטקסט זה מתוך כבוד, הערכה, ויחד עם זאת בביקורת.