דרישת שלום מעינת ועופר המטיילים בארה”ב

[shashin type=”photo” id=”4144″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]עזבנו את הארץ ב-20 ביולי, לא בלב קל עקב המצב בארץ, וקצת לא שקטים בגלל המעבר בתורכיה בדרך לארה”ב. הטיסה עברה בשלום, ונחתנו בניו יורק עשרים ושש שעות לאחר שעזבנו את הבית. חצי שעה לאחר הנחיתה כבר היינו בחוץ עם כל המזוודות ומצוידים בויזות מתאימות.

הימים הראשונים עברו עלינו בניו ג’רזי, אצל דודי, בני, לצורך התארגנות עם המוטור הום, ששמו בישראל צובוקי (הסבר להלן). 

לאחר שסיימנו שפצורים ותיקונים קטנים, וגם הספקנו מעט לנוח ולהבריא (מי שהיתה חולה), יצאנו לדרך ביום חמישי ה-24.7 אחה”צ, ונסענו רק 160 מייל, כי בנוסף לשעת היציאה נתקלנו בפקק תנועה לא קטן. מצאנו מחנה (Camp) מקסים ליד נהר (שבמושגים מקומיים הוא פלג). המשכנו בעוד התאמות ושיפצורים, ולמחרת התחלנו בנסיעה לכיוון פארק ילוסטון.

[shashin type=”photo” id=”4142″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”left”]עינת התחילה לנהוג ביום השני לנסיעה, ולמרות חששותיה נוהגת מצוין. צריך להזכיר שמשקלו של צובוקי (ה-RV) הוא 8-9 טון, אורכו 8 מטר רוחבו 2.7 מטר, צריך ללמוד מתי לבלום, לשמור על מיקום במסלול, להגיב לרוחות צד ועוד.

מעט על הצובוקי: בשמונה מטר אורך נדחסו חדר שינה עם מיטה כפולה וארונות, מקלחת, שירותים, מטבח, פינת אוכל וישיבה ומקום לנהיגה. הרכב חדש לגמרי, למרות שהוא משנתון 2011. (את המזרון הוצאנו מהנילונים). מערכת הרכב כוללות: מים, ביוב, חשמל, גז, מזוג אויר וארבעה מיצבים לאיזון בחניונים. בקיצור בית שלם על גלגלים לכן אנחנו כמו צב ומכאן – צובוקי.  😎 פרט נוסף: צובוקי מאד צמא דרך אגב, במספרים ישראלים זה בערך 2.5 ק”מ לליטר…מזל שיש מיכל גדול של כמעט 250 ליטר.

יום שישי 25 ביולי.  כל כך קשה לטייל כשהלב נמצא בארץ, מתעדכנים תודות ל-ynet ול- facebook ולחדשות מהדרום והמרכז, ומצליחים להשאר מחוברים כל הזמן (כל עוד יש תקשורת אינטרנט).  בבוקר מעדכנים אותנו עומרי, עדי ומיכל גלילי על נפילתו של גיא, בנם של גליה ורן שנהרג בלחימה בעזה. הלב כואב עוד יותר כשמכירים…. 

ואנחנו גומאים מרחקים בדרך לאלסקה להגשמת חלומות…. משונה….

מפנסילבניה המשכנו לצפון אינדיאנה, כשאנו מנסים להכנס לשגרת החיים. טיול רגלי בבוקר, ומקוים שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. שעות ארוכות אנו מבלים בנהיגה בהכרת הרכב, ביתרונות וגם בחסרונות מן הסתם.

אני יושבת בגובה נהגי הסמי-טריילר ושינוי הגובה מחייב שינוי זוויות הראיה של הכביש. במבי קיבע את ה-GPS של עדי כך שיסמן את מיקום הקו המפריד. זה ממש מזכיר לי מכונת תפירה וחייבים לשמור על תפר ישר.  

[shashin type=”photo” id=”4143″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]סדר היום:  קמים, גלח”צ והליכת בוקר קצרה בשבילי טבע שישנם ברוב הקמפים, ולעתים גם לאורך פלגי מים (נהרות במושגים ישראלים). חוזרים לצובוקי, ארוחת בוקר קלה ומנהלות קיפול – ריקון מיכלי הביוב, מילוי מים, סגירת ההרחבות של חדר השינה והסלון, “קיפול” המטבח לארונות, בדיקה שהכל קשור, סגור ומאובטח “לשינג” (בשפת הימאים), אטימת פתחי הגג וחלונות כדי שלא יעופו בנסיעה, הנעה וקיפול רגלי האיזון (יש מערכת הידראולית שבעזרתה מיצבים את המכונית גם על קרקע שאינה ממש שטוחה) ונוסעים בזהירות. שלוש מצלמות דרך מסייעות בכוון ושמירת הנתיב וסה”כ הנהיגה לא נוראית.

[shashin type=”photo” id=”4134″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”left”]מחנה נחמד מאד על גדות המיסיסיפי בעיר בשם La Crosse, על אי באמצע הנהר. סירות וקייקים מסביב, המון קרוונים וגם הרבה יתושים וברחשים, כיאה למקום מרובה מים שכזה. בלילה סופת רעמים, ברקים וגשם אבל בבוקר הכל רגיל, השמש זורחת, ולאחר טיול קצר בקמפ ממשיכים בנסיעה.

 ב-27/7 הגענו ל- Siux Falls  בדרום דקוטה. מחנה בסיסי מאד באיזור לא מן המשובחים בעיר.  בדרך אליו עברנו בסופר להצטיידות קלה.

ב-28/7 עסקנו במעט בעיות מנהליות וניירת שנפתרו בעזרת בני, שמשמש כגיבוי מנהלי, מסייע ומרגיע, וזו ממש תחושה טובה שיש איזו נקודת משען. ב-28/7 נוסעים לרפיד סיטי, עדיין בדרום דקוטה. בדרך עצרנו בעיירה בשם Mitchel כדי לראות את ארמון התירס. היכל ספורט המכוסה בדיוקנאות שמצוירות מקלחי תירס בכל מיני גוונים. לבמבי זה היה ביקור שני אחרי 40 שנה…..

[shashin type=”photo” id=”4132,4145″ size=”medium” columns=”2″ order=”user” position=”center”] 

 כל התמונות המקשטות את “הארמון” עשויות מחצאים של קלחי תירס בצבעים טבעיים שונים. מחוץ לבניין התמונות מוחלפות כל שנה. בפנים – פעם בעשר שנים. את  התירס תורמת הקהילה. על העבודה משלמים ע”י תיירות ומזכרות. האומן מכין את התשתית והעובדים מדביקים את התירס בהתאם.  

הפרופיל היומי כביש ועוד כביש, גומאים 4000 מייל בשבועיים….  מאות מיילים של פרסומים לאורך כביש 90 הביאו אותנו להיכנס לעיירה בשם WALL. החלטנו לבדוק את אמינות הפירסום. בקיצור, פעם היה שם בית מרקחת קטן והיום הפכו אותו לקומפלקס חנויות בסגנון המערב הפרוע. מאד תיירותי אבל בטעם טוב. 

[shashin type=”photo” id=”4152,4151,4136,4150″ size=”medium” columns=”2″ order=”user” position=”center”]

הגענו ל-Rapid City בשעות אחר הצהריים המוקדמות. לא משום שהיינו זריזים, אלא כי הרווחנו שעה בגלל מעבר איזור זמן. אנחנו כבר 9 שעות אחרי זמן ישראל ושעתיים אחרי ניו ג’רסי. המחנה במקום מקסים על גבעה מעל העיר וכל העיר מתחתינו כמו על כף היד. החלטנו להשאר יומיים במחנה זה ולשכור רכב קטן, כדי לטייל בדרך נוף להר רשמור (ארבעת דיקנאות הנשיאים שנחצבו בהר) ולגבעות השחורות. החלטה שהתבררה כמאד נכונה בגלל המנהרות הצרות והכבישים המפותלים שיכולנו להנות מהם ולא להילחץ מנהיגה ברכב גדול.

בינתיים שלום ועל המשך הנסיעה נספר ונדווח בהמשך.

להתראות, עינת ועופר