מגילת אסתר: המותר להרוג את שונאינו?

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]בערב הלימוד על פורים, נשאלתי מה עמדתי לגבי בחירתם של היהודים להרוג בשונאיהם, ובמיוחד לגבי בקשת אסתר ליום נוסף של הרג. בתשובתי הצעתי שתי קריאות, התלויות בפרשנות למגילה ומשקפות גישה מוסרית אחת. 

הראשונה, שאותה הציע יונתן גרוסמן, היא כי היהודים לא הרגו מתוך תאוות הרג, אלא הרגו באויביהם – בית המן, שפרטי תכניותיהם להשמדת היהודים היתה ידועה להם. העמדה המוסרית המובעת כאן היא שמותר לפגוע במי שמתכוון להרוג אותך. 

עמדה זו מעלה שאלות מורכבות:  האם מותר להרוג באויב, גם אם ניתן היה למנוע את פגיעתו  בדרך אחרת? (על פניו – לא.)  מתי הופך האויב למי שמתכוון להרוג אותך? (האם כבר בעת שהרעיון עלה במוחו?) קריאה זו מקורה בכלל ”הבא להורגך, השכם להרגו“.

הקריאה השנייה מניחה כי היהודים לא הרגו דווקא את מבקשי נפשם, ומצביעה על כך שהמגילה מעידה על חולשת הטבע האנושי, ועל נטייתו של מי שהיה חסר כוח לנצל הזדמנות הנקרית לו, וברגע שיש בידו יכולת לפגוע, הוא מממש זאת. 

קריאה זו, המכונה ”תנ“ך בגובה העינים“, מציעה כי מרדכי ואסתר אינם, בהכרח, דמויות מופת שיש לחקות את מעשיהן, אלא אנשים רגילים שיש ללמוד ממעשיהם הטובים וגם מכשלונותיהם.

גישה זו אינה מקובלת בחלקים מסוימים של הציבור הדתי, ובגלל החשש ממנה, יש ציבורים דתיים הנמנעים מלמוד תנ“ך, או לפחות מתמקדים בלימוד פרשני המקרא.

גישה זו חיונית וחשובה בעיני, לצמיחה המוסרית שלנו, וכוחה בכך שהיא מטפחת אדם חושב ומתלבט.

בהזדמנות זו אני רוצה להזמין אתכם להצטרף למעגל הלומדים שלנו (כרגע בימי שני בערב ובשבת בבוקר), שכן הלימוד אינו רק חוויה שכלית, אלא  הזדמנות להתפתחות מוסרית-רוחנית.