ההלכה בתנועה הקונסרבטיבית

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]השבוע עסקנו בשיעור השבועי בפרויקט החז”לי. כלומר בדרך בה חז”ל התמודדו עם המסורות המקראיות. ראינו שחז”ל יצאו נגד מעשהו של פנחס, ולמעשה אמרו שבחלקים נרחבים מן המעשה היה לו דין “רודף”.

כמו כן למדנו כי הציווי לשלם עין תחת עין הפך לתשלום ממון ולא להוצאת עין, וראינו כי ציווי התורה להרוג בן סורר ומורה צומצם עד למצב שלא תהיה לו חלות.  

שלשת הדוגמאות האלו שמצטרפות לדוגמאות רבות אחרות, על חלקן כתב פרופסור משה הלברטל בספרו המצוין “מהפכות פרשניות בהתהוותן”, ומדגימות את פעולתם של חז”ל.

חז”ל ניסו ליצור מרחב דתי שכפוף הצהרתית למסורת שקדמה לו, אך מוכן לעדכן אותה במקומות בהם יש צורך בעיני חז”ל.

בכך מדגימים לנו את המתח הבסיסי בו צריך לדעתם להיות האדם המאמין בין הכפיפות למצוות האל, לבין החובה לוודא כי הוא כפוף לחוק ראוי והגון.

אני מדגיש את הדברים האלו כדי להבהיר את המתח התיאורי אליו חשופה התנועה הקונסרבטיבית, מתח שנובע מן הבחירה הראשונית של התנועה לשרת את כלל ישראל, ולא ליצור היררכיה על בסיס רמת המחויבות לדבר האל. החלטה זו, שהיא ערך נעלה מבחינתי, יוצרת מצב בו התנועה נתפסת כיהדות כבקשתך, ובו כל הכרעה הלכתית השונה מן ההכרעה האורתודוכסית המקובלת נחשבת כבחירה במה שנוח.

לא כך הוא, התנועה הקונסרבטיבית היא תנועה הלכתית, והיא רואה בציות להלכה ערך (חובה). ההלכה הנוהגת בקהילות שלנו, ו/או מונהגת על ידי הרבנים שלנו, היא הלכה שנפסקת על בסיס המסורות ההלכתיות רבות השנים. חלק משמעותי מהכשרת רבני התנועה היא בקיאות בסעיפים רבים מן ה”שולחן ערוך”. המקומות בהם ההלכה שונה הם מקרים בהם יש התנגשות בין תפיסת הטוב והראוי של הרב למסורת הקדומה – אבל לא במקרים בהם ההתנגשות היא עם מה שנוח.

מסיבה זו לא ניתן לצלם אירועים בבית הכנסת בשבת, או לבשל אוכל לקידושים, או ארוחות בבית הכנסת במהלך השבת. מקרים אלו הם דוגמאות שבהן בהחלט ניתן לדבר על אי נוחות, אך קשה, לפחות מנקודת מבטי, לדבר על עוול מוסרי.

בשיעורים הבאים, בימי ראשון בשבע וחצי, נמשיך להתבונן בהתמודדות של רבנים עם דילמות ופערים מסוג זה.

מוזמנים להצטרף לחבורה ההולכת וגדלה.