“וַיִּסְעוּ… וַיַּחֲנוּ”.
מקומות החנייה, מסתבר, חשובים לא פחות – אם לא יותר – מהדרך. הם אלו שמסכמים תחנה, וגורמים לנו להסתובב ולראות את קו האופק המתמתח לאורך העבר, ההולך ומתרחק. כשנגיע למקום היעד, העבר ייהפך לאופק החדש אבל לא נוכל לחזור על המסע לאחור, נוכל רק להיזכר ולהתגעגע.
התורה מצווה אותנו לזכור את הדרך. איך? דווקא במסע ודווקא בחנייה. כשאנחנו בפרספקטיבה של הזמן שכבר עבר, וזה שעוד נותר. גם החיים הם מסע, ואולי לכן הפרק גרם לי לחשוב על מצבי החנייה בחיים – מצבי הביניים האלה, שבהם אנחנו מסיימים יעד ועוברים ליעד הבא. נגמרת שנה, ושנה חדשה מבליחה. החיים מייצרים לנו את התחושה החזקה שנולדנו במחלקת יולדות, הלכנו לעשות טיול וניפגש אחרי 120 במחלקה אחרת לגמרי, בתחנה האחרונה.
– מרלין וניג, במדבר לג – לטור המלא לחצו כאן.
פרשת מסעי מסיימת את ספר במדבר. חזק חזק ונתחזק
שבת שלום!
Leave a Reply