“על זיו העלומים”

“על זיו העלומים”

מזה כחודש ימים עקבנו בדריכות וחרדה, עם העולם כולו, בדרמה שהתחוללה בצפון תאילנד. נערים מקבוצת כדורגל ומאמנם, יצאו לטיול במערה ונתקעו בה למשך כחודש ימים. הם נתגלו רק כשבועים לאחר שנחסמה דרכם החוצה בשטפון בעקבות גשמי המונסון.  מאמץ בינלאומי הביא לבסוף לחילוצם המוצלח. 

מרשים היה לצפות בהורים ובמשפחות שחיכו שם בשקט, בתקווה שלאיש לא היה מושג אם אכן  תתממש, שילדיהם יצליחו לשרוד ולשוב אליהם בחיים. בלי פאניקה, בלי להשמיע דברי ביקורת לא על המאמן, ולא על הנהלת בית הספר ולא על השלטונות. כולם, כולל התקשורת והשלטונות, נהגו באיפוק עד כדי כך שלא מסרו כמעט אינפורמציה על מה שקורה, לא נשמעו ניתוחים של מומחים כאלה ואחרים שמדברים ומדברים… השלטונות נמנעו מלדווח מי שמות הנערים שכבר חולצו, עד לאחר שכולם היו מחוץ למערה. יש פנאי, הכל ידווח וינותח בצורה מסודרת כשיגיע הזמן. 

במידת מה התקנאתי באצילות הזאת, בשקט ובהשלמה שבה נתקבלו הדברים שם בתאילנד הרחוקה.  יתכן שאותו שקט ואוירה שאין בה פאניקה הוא גם הדבר שהציל את הקבוצה הזאת בתוך המערה החשוכה, והחזיקם בחיים עד שנתגלו.

ברור לכל שקיימים הבדלי טמפרמנט, הבדלי אמונה, הבדלי הסטוריה והיסטריה בינינו לבין בני תאילנד, ובכל זאת הייתי רוצה שגם הקורה אצלנו לא יעורר את התקשורת להיות בכל מקום ולדווח “על חם” בכל רגע, לעורר את כל הכעסים והכאב את כל “מיצי הקיבה” של העם הזה שכאילו יש לו חסרים בכגון אלה.

ובעוד אני עסוקה במחשבות אלה, “נפלתי” כאילו במקרה לאתר של בינ”ה, וקראתי את דברי הצער והחמלה של  מוקי צור, שכתב מאמר בשם “על זיו העלומים”, לאחר אסון השטפון בנחל צפית שגדע חייהן של תשע נערות ונער אחד, מקבוצת התלמידים שהתעתדו ללמוד במכינה, והפליא בדבריו “לחבק” את כולם כשהוא דומע וכואב ….

מוקי צור, הוא איש חינוך ומורה ותיק במכינת בינ”ה ובישיבה החילונית בתל אביב. 

להלן קישור למאמר:

https://bina.org.il/ziv-alumim/