אין לנו הפריבילגיה להתייאש/ מאת: הרבָּה נטלי לסטרג’ר

התחושה הראשונה שהכתה בי היא שאין מוצא, שהכל אבוד ושצריך לברוח – כאז כן היום – כי אם נמשיך ככה, אזיי אנו הולכים לקראת חורבן הבית השלישי שלנו, חורבן המדינה.

אם אנשים חושבים שהכל מתחיל ונגמר במתווה הכותל או בהגדרה כזו או אחרת של “מיהו יהודי”, ובכלל מה זה קשור אלינו, לחיינו. אם אנשים לא מסתכלים על התמונה הכוללת – אזיי יום אחד ימצאו עצמם במדינה תיאוקרטית-פונדמנטליסטית, ומשם ועד לחורבן – המרחק קצר.

אני מאמינה בכל לב שרוב יהודי העולם, כולל בישראל, אינם משתייכים לפלגים הקיצוניים, ובוודאי אינם שותפים למניפולציות של הפוליטיקאים החרדים. אני מאמינה שרוב העם היהודי שייך לתלמידי בית הלל. וזו היהדות שאני רוצה להיות משויכת אליה. לא זו ההולכת בעיוורון אל קצה הצוק.

למרות הרגעים המאוד קשים שהרגשתי, ולצד כל הכאב והכעס – אין לנו הפריבילגיה להתייאש. זו האחריות שלנו להוביל דעת קהל אחרת, להבהיר, לחנך, לתת דוגמא ליהדות פתוחה ומכילה, כזו הפועלת מתוך אהבת הבריות – ולא הדרתם. אנחנו צריכים להיות החלוצים שלפני המחנה, להחזיק בידינו אל על גם מסורת וגם חידוש. להאיר את נתיבות הצדק, הצדקה, מתוך אהבת האדם. כל אדם.

חלק מהקושי במאבק הזה, הוא העובדה שהפרטנרים שלנו “לא סופרים אותנו ממטר” ואנחנו כפלורליסטים, המאמינים שהאמת לא נמצאת בכיס של אף אחד מאיתנו, מחויבים להכיל את האחר – וכן, גם את האחר שרוצה למחוק אותנו.

במשך שלוש שנים וחצי ניהלו משא ומתן כל המעורבים בסוגיית הכותל, בידיעה ברורה שאף אחד לא יזכה בכל הקופה. גם נשות הכותל הלכו למהלך הזה, כשרבות מהתומכות נשארו מאחור, כי ידענו גם ידענו שצריך יהיה לוותר, שלא נקבל כל מה שאנחנו רוצות. ועדיין, בשביל השלום, בשביל האחדות – ישבו מאות שעות, וליבנו כל סעיף וסעיף. עד חתימת המתווה. ולצד מה שלא הושג – היה ברור שההסכם טוב כי בסופו של יום צריך שיהיה מקום לכולם.

והנה, שנה וחצי אחרי אישור הממשלה – נזרקנו לחצר האחורית של המדינה, תוך כדי שהם מגחכים מתחת לזקנם: “באמת, האם באמת חשבתן שמישהו ייתן לכן דריסת רגל במקום הקדוש הזה? החוצה!”

כן. זו תחושה קשה ומשפילה. אבל אחרי שנאסוף עצמינו מחדש, נצטרך למצוא בתוכנו את כל כוחות הנפש ועוז הרוח שיש לציבור שלנו, וביחד נחזיר את האמונה שחייבת להיות דרך אחרת. לא זו המסיתה, לא זו המדירה, לא זו המפלגת.

ולחבריי בתנועה המסורתית, ולכל המאמינים שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי, אני אומרת שהאחריות על הכתפיים שלנו כבדה עכשיו יותר מאשר קודם, כי אם יש מי שמסוגל להוציא את המדינה מהמקום הרע שהיא הולכת אליו – זה רק אנחנו.

בראש ובראשונה, לא לתת במה לדמוניזציה ולדה-לגיטימציה הנעשית כלפי כל מי שאיננו אורתודוקסי: חייבת להיות יותר הסברה ויותר ניראות ומעורבות ציבורית ליהדות הפלורליסטית, לזרמים הליבראליים. גם פעילות פוליטית.

מעכשיו, נשמיע יותר את קולנו, נגיע לכל מקום שיש בה שנאה ופלגנות בשם הדת ונביא יהדות של אהבה והכלה. נבוא ונראה שאפשר אחרת. עכשיו זה הזמן לצאת מאזור הנוחות, זה בבחינת “פיקוח נפש” של מדינת ישראל.
ופיקוח נפש – דוחה הכל!