מנהגי פסח חדשים

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]נתבקשתי על ידי דובר התנועה לספר על מנהגים חדשים לפסח, בתקוה שאלה יעניינו את תוכניות הרדיו/טלוויזיה השונות’ שאולי יעלו לשידוריהם מישהו מטעמנו לדבר על החג. הצעתי להתיחס לשלשה מנהגים חדשים: כוס של מרים, תפוז וסלק על קערת הסדר.

כוס של מרים הוא מנהג שהתפתח בקבוצת מפגשי ראש חודש לנשים בבוסטון בשנת 1989 ואומצה על ידן בטקסים אלה, ומאוחר יותר גם כמקבילה לכוסו של אליהו בסדר הפסח. הכוס מייצגת את בארה של מרים, שלפי המסורת נבראה ביום השני לבריאה וליוותה את ישראל במדבר ברגעי הצימאון למים, ומסמלת חלק מישועת ישראל במדבר.

התפוז הגיע לקערה קצת אחרי 1980, כתחליף לפירור על קערת הסדר, לאחר שרבנית אורתודוקסית אמרה בהרצאה בברקלי, קליפורניה, כי לסביות ליהדות הן כמו פירור חמץ על קערת הסדר. כתגובת נגד, יש מקומות שבהן אכן מניחים פירור חמץ, אך סוזנה השל הציעה להחליף זאת בתפוז. צבעו הבולט והשוני משאר מרכיבי קערת הסדר, מסמל את הפריחה שתגיע ליהדות כשתדע לשלב גם את בני הקהילה הגאה.

הסלק הוא כנראה המאוחר במנהגים. מקורו בצמחונות או בטבעונות, והוא בא להחליף את הזרוע, המזכירה את הקרבן, על קערת הסדר. ירק זה נבחר בגלל צבעו האדום המזכיר את דם הקרבן.

עם כל חיבתי לשלושה מנהגים אלה אני מודה שבקשת הדובר מאתגרת אותי. מדוע לחשוב שדרוש חידוש ועדיף שיהיה גם מוזר ככל האפשר כדי לעניין את התקשורת? מדוע הבנת העבר ופרטיו אינם נושא מספיק חשוב?  מדוע תיאור ליל הסדר בתקופת רבן גמליאל, וסיפור השינויים שחלו בהגדה של פסח אינם נושא המעניין את התקשורת? או לחלופין שאלות של מהי עבדות ומהי חירות, והאמנם בני חורין אנחנו?!

אני חש שיש משהו בשפת ה”אייטמים” והמיתוג שמחלחל לסקרנות שלנו ולמידת העניין שיש לנו בדברים. שפה זו משפיעה על הסבלנות שלנו וגורמת לנו להעדיף חידושים ו”גימיקים” על פני העמקה. אינני מקנא בדובר, היודע שעליו למצוא משהו מיוחד כדי ליצר “אייטם” – ואני מצטער על ההשלכות של מרחב תרבותי זה על עולמנו, שאולי אפילו מהווה סוג חדש של שעבוד לימינו.