יום הזכרון לשואה ולגבורה היום. לפני זמן קצר נשמעה הצפירה בכל רחבי הארץ, ורובם של האזרחים עצרו לדקותים בהתייחדות עם האסון הנורא מכל שפקד את עם ישראל במאה העשרים. כשחיי יהודים באשר הם היו הפקר והם הושמדו ע”י הנאצים שהקימו מכונת רצח, ומנגנון משומן היטב שעסק ביעילות איומה ונוראה בהשמדת בני עמנו. כמעט כל בני עמי אירופה שנחשבים “נאורים” עזרו והשתלבו באותה מכונת השמדה, כשמדינות שהיה בידן להושיט יד, להציל נפשות, עמדו מנגד ונעלו שעריהן בפני הפליטים שניסו להגיע למקום מבטחים.
ויבואו על הברכה אותם “חסידי אומות העולם” , אמנם לא רבים כל כך אך מעוררים כבוד שלא איבדו צלם אנוש, עסקו בהצלת נפשות והסתרת יהודים על אף הסכנה לחייהם אם יתגלו מעשיהם.
הקשבתי אמש לדברי הנשיא ראובן רובי ריבלין, שכה יפה הביע את הצער והכאב ואת הכבוד לניצולי השואה הגיבורים שבחרו בחיים ובבניה והקמת המולדת החדשה. רבים מהם הצליחו להשתקם, אך לא כולם; סובלים מטראומות, פגועים בנפשם וברוחם מכל שעבר עליהם חיים חלקם בתנאים שלא יתוארו, כשהכספים שיועדו לשיקומם קיימים, ומשמשים למטרות אחרות כנראה. האם תמימה אני שעדיין מחפשת את אותם מחוקקים שלבם נכון ונמצא במקומו, שידאגו שלא יהיה ניצול אחד שיגיע לסוף ימיו על פני האדמה בחוסר כל, בחולי ובדעיכה ללא טפול ובחיפוש אוכל בפחי האשפה.
קשה לי גם להמנע מהאנגלוגיה המתבקשת לאשר קורה היום כאן במדינתנו. זו שקלטה את הניצולים מחורבן יהדות אירופה, ובצדק מאשימה את כל העולם במה שקרה לנו. אך לא השכילה ללמוד מאומה. היכן האמפטיה והיכן מידת הרחמים והיכן הציווי מן התורה לדאוג לגר היושב בתוכך ולא להופכו לעבד ולשלול את חירותו?
בושה אני ונכלמת כשאני שומעת את דברי המנהיגים המתרברבים במדינתנו החזקה ועל הישגינו בתחומים שונים, ויודעת שעם זאת אין כאן דאגה לאדם, לאזרח , לנכה, לניצול וכן גם לגר ולפליט שבתוכנו.
יתכן שצודקים החושבים ואומרים שרובם של “הפליטים/מהגרים” הנמצאים כאן הם מהגרי עבודה ולאו דוקא פליטים שחייהם בסכנה בארצות מוצאם. אך מי יוכיח לנו זאת? שלטונות ההגירה שלנו לא השכילו לעשות שום נסיון כנה ורציני לברר סוגיה זו, כפי שמחייב החוק הבינלאומי; האם פליטים הם או מהגרים? אם פליטים יש להעניק להם מקלט ומעמד אזרחי, ואם מהגרים יש לנהוג בהם כפי שהחוק מחייב כלפי מהגרים בלתי חוקיים. אך בשום אופן לא לכרוך את כולם בסל אחד, לכנות את כולם “מסתננים” ובאופן שרירותי לגרשם.
לאן תשאלו?! אל אותו מקום בו היינו אנחנו בזמן השואה או אם תרצו “המבול”, כאותה יונה שלא מצאה מנוח לכף רגלה?!
אסתי דוד
Leave a Reply