[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”small” columns=”1″ order=”user” position=”right”]השבוע הוזמנתי לכינוס שאירח סגן ראש עיריית ירושלים, תמיר ניר, לזכרה של שירה בנקי שנרצחה בפיגוע השנאה בזמן מצעד הגאווה בעיר לפני כשבועיים. האירוע התקיים בבית הספר ליד-ה בו למדה שירה, והתקיים לימוד סביב המושגים “שנאה ו”תוכחה”, בקבוצות קטנות שכללו חרדים, דתיים לאומיים אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים וחילונים.
[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”small” columns=”1″ order=”user” position=”right”]היה בכוונתי לדבר על כך שלושה מוסדות אורתודוכסים שונים הסמיכו, השבוע, נשים לרבנות. אבל זירת התרבות וטרפה את הקלפים ומעסיקה את כולנו בנושאים רבים : בחירתו של שחקן שלא להופיע באזורים מסוימים הנמצאים בשליטה ישראלית, והסרתה של הצגה מהסל הממומן במשרד החינוך, סרט שבמרכזו עומד רוצח ראש הממשלה, ומספר התבטאויות בעיתיות. האחת שצוטטה מפי שרת התרבות מירי רגב שאמרה כי היא נצחה וקהילת האמנים הפסידה ולכן אינה חייבת לממנם והאחרת מפי הבמאי והשחקן עודד קוטלר.
[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”small” columns=”1″ order=”user” position=”right”]כותבים רבים דנו השבוע בקמפיין “שישי ישראלי”. הקמפיין, שזכה לתגובות מחאה נמרצות, הוא נסיון לעורר משפחות לקיים קידוש בליל שבת. הוא מציג שני בתים חילוניים; באחד אין פעילות משפחתית משותפת, ואף לא ארוחת ערב משותפת, הילדים אוכלים קורנפלקס, ועסוקים בהרבה מסכים (טאבלטים , טלפונים ניידים וכיו”ב). בשני יושבת כל המשפחה יחד סביב שולחן ערוך כאשר ברור שאבי המשפחה חובש כיפה לבנה רק כדי לערוך קידוש ואין זו דרכו בחיי היום יום.