ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה – יחול ביום רביעי, כ"ה בניסן תשפ"ה, 23/4/25, ויום הזיכרון, יחול ביום שישי, 24/4/25.
ערב יום הזיכרון לחיילי צה"ל ולנפגעי פעולות איבה – יחול ביום שלישי, ב' באייר תשפ"ה, 30/4/25, ויום הזיכרון יחול ביום רביעי, 30/4/25.
טקס "בין השמשות": מעבר בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – יחול ביום רביעי, 30/4/25.
ערב יום העצמאות – יחול ביום רביעי, ג' באייר תשפ"ה, 30/4/25, ויום העצמאות יחול ביום חמישי, 1/5/25.
בין השמשות: מעבר בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
המעבר בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מערכת הביטחון ונפגעי הטרור, עם העצב, ההיכרות האישית של רבים מאתנו עם הנופלים, והטקסים הרבים המלווים את היום, לבין השמחה, ההתפרקות ותחושת ה"ביחד" של חג העצמאות – הוא מעבר קשה ומבלבל. ההחלטה של המועצה הציבורית להנצחת החייל בשנת 1951 , על קביעת יום הזיכרון יום אחד לפני חג העצמאות, קיבעה במידה רבה גם את התבנית של הטקסים ביום הזיכרון ופתיחת חג העצמאות.
עד היום נטוש ויכוח בין ההיסטוריונים של הציונות ומדינת ישראל, האם הצמדת יום הזיכרון לחג העצמאות היתה מתוך אילוץ והחלטה של הרגע האחרון, או שהיא החלטה מושכלת ומתוכננת המיועדת להדגיש את המחיר הכבד של הקמת המדינה, העצמאות והקיום שלנו בארץ. תהא אשר תהא ההכרעה בעניין זה, העובדה היא שסמיכותם של שני הימים הופכת את המעבר ביניהם לאתגר רגשי גדול.
אמנם גם בלוח השנה היהודי יש שיום אבל או צום צמוד לחג (כדוגמת תענית אסתר ופורים, או "תענית בכורות" וחג הפסח, ואפילו צום גדליה הבא מיד אחרי שני ימי ראש השנה), אבל השפעתן של תעניות אלו קטן מאד מבחינה רגשית בעבור רובנו, אולי משום שאיננו מכירים באופן אישי אף לא אחת מן הדמויות
הקשורות באותם מועדים. עד כמה קשה לעבור מיגון ואבל של יום הזיכרון אל השמחה והעליצות של חג העצמאות! את הנימה הדקה המפרידה בין יום הזיכרון לחג העצמאות אנחנו מבקשים למלא ולרכך בעזרת ההצעות לטקס המעבר הנהוג בקהילתנו.
הנחת היסוד שלנו היא, שכמעט כל המשתתפים והמשתתפות בטקס זה בקהילה עברו כבר במהלך יום הזיכרון שחלף טקסי זיכרון ממלכתיים בשכונה, בביה"ס התיכון שבו למדו, בטקס עירוני, או אף פקדו את קברו של בן משפחה או חבר אהוב שנפל. ניסינו לצמצם ולזקק את הטקס הקשור בזיכרון, ולהפוך אותו לסמלי ומשמעותי.
ברמה האישית, ובהתייחסות שלו לקראת חג העצמאות. בדומה לכך, ניסינו לתת בפתיחת החג "על קצה המזלג", מתוך הנחה שבקהילתינו ממשיכים לרוב את הטקס בתפילת ערבית חגיגית.
את המעבר הזה ניתן אולי לדמות לקימת האבלים מן ה’שבעה’: כשם שהאבלים אינם קמים בכוחות עצמם, אלא המנחמים מקימים אותם ומסייעים להם לעמוד שוב על רגליהם, כך גם אנו יכולים לפנות איש אל היושב לצדו ואישה אל רעותה, ולהקים זה את זה מן היגון של יום הזיכרון אל השמחה של חג העצמאות, בהודיה לה’ יתברך על כל הטובה אשר גמל עמנו, על גאולתנו ועל פדות נפשנו.
בערב יום העצמאות אנו תכנסים בבית הכנסת, לטקס מעבר והבדלה בין התודה לשמחה, ובסיומו – אנו מתפללים יחד, תפילה חגיגית לכבוד המדינה, ולכבוד הנס הגדול שבהקמתה!
יום העצמאות
"זה הַיּוֹם עָשָׂה ה', נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ"
בערב יום העצמאות תשפ"ד, בעיצומה של המלחמה הנוראה שהחלה בשמחת תורה, תלינו בבית הכנסת שלנו, מגילת עצמאות עצומה וגדולה, משמאל לארון הקודש. השנים האחרונות, היו מאתגרות עד מאוד, לכלל החברה הישראלית. חשש לפגיעה ביסודות הדמוקרטיה, הצדק, השוויון, האחריות, והערבות ההדדית. נדמה היה, כי עוד רגע יקרסו זו אחר זו, כל יסודותיה של המדינה הציונית. אנחנו, קהילה ציונית, אנחנו קהילה שוויונית, אנחנו קהילה יהודית, וכל המאפיינים הללו חיים יחד ומועלים אצלנו על נס לאורך כל השנה, ובפרט בימים הלאומיים. התגלגלה לידינו הזכות לתלות את מגילת העצמאות בתוך בית הכנסת, ולהרים על נס את מחויבותנו הברורה הן לערכיה היהודים, הן לערכיה הדמוקרטיים – והן לערכי החירות ,הצדק והשוויון.