חגי תשרי

ערב סליחות קהילתי

החל מראש חודש אלול, נהגו עדות ספרד והחסידים, לקום באשמורת הבוקר ולומר סדר סליחות, עוד לפני תפילת השחרית.

סליחות כשמן כן הן: פיוטים ותפילות מיוחדות, שמטרתן להביע חרטה, לעורר את הלב ולבקש סליחה, על מעשים שלא היו צריכים להיעשות בשנה החולפת.

הספרדים נוהגים להתחיל את הסליחות בראש חודש אלול וממשיכים לאמרן, עד ערב יום הכיפורים. בעדות אשכנז, נוהגים להתחיל את אמירת הסליחות במוצאי השבת הסמוך לראש השנה, ולאומרן בכל לילה או לפני שחרית, עד לערב יום הכיפורים.

בקהילה שלנו, אנו נוהגים להתחיל את אמירת הסליחות במוצאי השבת, שלפני ראש השנה, בנוסח המשלב פיוטים ותפילות מכל עדות ישראל.

השנה נתכנס במוצאי השבת פרשות "ניצבים" "וילך" כ"ה באלול תשפ"ד בשעה 21:00 בבית הכנסת, לערב סליחות קהילתי.

ראש השנה

ראש השנה היהודי מצוין ב-א' ו-ב' בתשרי. על פי אחד המדרשים, אדם וחווה נבראו ביום זה, שהוא בעצם ראש השנה של האנושות כולה.

משמעו של שם החודש "תשרי" הוא "ראשית", או "התחלה", בשפה האכדית, שממנה הגיעו אלינו, עם שיבת ציון מגלות בבל, כל שמות החודשים שאנו משתמשים בהם כיום.

ראש השנה מסמל על פי המסורת, את יום בריאת האדם, כשכ"ה באלול, על פי ספירה זו, הוא יום בריאת העולם.

השופר

מצוות היום של ראש השנה, הינה שמיעת קול השופר. קול השופר הוא קול אזעקה. הוא מזעיק אותנו להרהור ולתשובה, וקורא לנו לעשיית חשבון נפש. בתפילה אנו שומעים בקול השופר, שלושה סוגים של קול: "תקיעה" – קול אחד מתמשך ובלתי מקוטע, שאורכו כתשע פעימות; "שברים" – אותו קול של תקיעה כשהוא מקוטע לשלושה קולות, שאורכו של כל קול מקוטע, כשלוש פעימות; "תרועה" אותו קול של תקיעה, כשהוא מקוטע לתשעה קולות נפרדים. 

קול השופר מזכיר לנו את המטרה הנכספת: לתקן עולם במלכות שדי – לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא אנחנו עצמנו כאן ועכשיו!

תשליך – אחרי תפילת מנחה ביום הראשון של החג (או ביום השני, אם היום הראשון חל בשבת) נוהגים ללכת למקום מים חיים וזורמים, או למקום שממנו ניתן לראות מקווה מים גדול, ולומר "תשליך". כשהכוונה היא, להשליך את כל חטאינו ועוונותינו במצולות ים.

בקהילה שלנו, אנו יוצאים לרחבה שליד בית הכנסת שממנה משקיפים אל הים התיכון, ואומרים "תשליך".

סעודת חג – סימנא טבא

בערב השני של החג, בקהילתנו אנו נוהגים להתכנס לסעודה חגיגית, מלאה בשירה, בשמחה ובסימנא טבא. סעודת סימנים טובים, שהיא בעצם הרחבה של ה"תפוח בדבש". אנו נוהגים ללקט מכל העדות את מאכלי החג המיוחדים, שעליהם אנו מתברכים ומברכים באמצעותם את השנה הבאה עלינו לטובה.

תשליך קהילתי

בקהילתנו, אנו נוהגים לנסוע, באחד מימי עשרת ימי התשובה,  לחוף בצת (השנה, תלוי במצב הבטחוני, אולי ניסע לחוף אחר) – ומקיימים ערב סליחות ו"תשליך" קהילתי, בשיתוף דיירי ההוסטל "בית בחורש" וחניכי "נועם", מלווים בכלי נגינה.

יום כיפור

יום הכיפורים הוא יום של טהרה ויום הכפרה הקהילתי והציבורי, התבוננות פנימית וחשבון נפש,  שבין האדם לבין הקב"ה. אולם חטאים שבין אדם לחברו – על האדם לרצות ולבקש מחילה מחברו עד שיתרצה.

אחרי שאנו עושים את חשבון הנפש החל בחודש אלול, עבור דרך ראש השנה ועשרת ימי התשובה, אנו מגיעים ליום הכיפורים, נכונים לשלב הבא, לבקש מחילה, כל אחד/ת לא רק על עצמו/ה, לא רק על הקהילה שלנו, אלא על כל החברה והעם.

נהוג ביום הכיפורים להתענות (לא לאכול ולא לשתות) אלא רק במקרים רפואיים, לצרף לינק לתקציר הילכות החולה הנזקק. נהוג לא לנעול נעלי עור, לא לסוך את הגוף ולא לקיים יחסי אישות. מטרת חמשת העינויים הללו הינה, לאפשר לאדם שקט פנימי, מרכוז אנרגיה לרוח ולנפש, כדי לקדם תפילה באופן מיטבי.

בקהילתנו, אנו נוהגים לשלב בנוסח התפילה, פיוטים ממזרח וממערב, ושירי ארץ ישראל, דבר המאפשר תחושת בית, לכל באי בית הכנסת.

אין ספק שרגעי השיא של יום הכיפורים הם בכניסה וביציאה של היום. בכניסה, במעמד "כל נדרי", במסגרתו אנו מכבדים בכל שנה חברות וחברים בנשיאת ספרי התורה, לאור פועלם למען הקהילה ולמען תיקון עולם.

תפילת "כל נדרי" היא הכרזה בסגנון משפטי, שבה מודיע המתפלל, שכל נדר או הבטחה שהבטיח, מבוטלים בזאת. יתכן שמנהג זה התפתח, כדי להגיע "בידיים נקיות" לבית דין של מעלה. ההכרזה המשפטית, שרובה בשפה הארמית, התמלאה מטען רגשי עצום, שאין לו לכאורה קשר לתוכן המילולי הפשוט. זוהי דוגמה אופיינית לכך, שהמשמעות של תפילה איננה בהכרח במילים שאומר המתפלל, אלא ברגש שנוצר בליבו בשעה שהוא אומרה. 

בתפילת "כל נדרי" אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. יש שהסבירו שאמירה זו מקורה בימי אנוסי ספרד, בה התירו למי שלכאורה המיר את דתו, לבוא בקהל הקדוש ביום הכיפורים. בימינו, מבטאת הכרזה זו את נכונותנו לקבל כל יהודי בקהילתנו, מבלי לבדוק את מעשיו במשך השנה.

ביציאת הצום עם סיומה של תפילת הנעילה, מתקבצים ובאים עשרות רבות של ילדים וילדות להסתופף תחת טליתות המתפללים והמתפללות, לברכת הבנים והבנות המסורתית, רגע לפני יציאת הצום ותקיעת השופר, אנו כקהילה מתבוננים על בנינו ובנותינו ומברכים אותם/ן, ומתברכים על ידיהם/ן. תקיעות השופר המגיעות לאחר מכן, המציינות את סיום הצום, לצד שירת התקווה וטקס ההבדלה הינם מרגעי השיא שלנו, המעניקים לכולנו כוחות ותקוות לשנה החדשה.

סוכות

"סוכות" הוא אחד משלושת הרגלים. במקומות רבים בארץ נהוג כבר בצאת יום הכיפורים להתחיל ולבנות את הסוכה בה אנו עתידים לשבת, זכר ליציאת מצרים ואבותינו ואימותינו שישבו בסוכות תוך כדי מסעם המפרך במדבר. ארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס, ערבה) מסמלים בשונות תכונותיהם את המגוון היהודי שאנו מתפללים שיתחבר לאגודה אחת כמו שאנו מאגדים את ארבעת המינים ומנענעים אותם.

בקהילה שלנו, אנו מסיימים לבנות בערב סוכות את הסוכה הגדולה, הקהילתית, "ושמחת בחגיך והיית אך שמח", וחוגגים את השמחה של החג, שבאה אחרי החרדה והמתח של הימים הנוראים. 

התנועה המסורתית חיברה סדר אושפיזין מיוחד שמופיע בסידור "ואני תפילתי", שכולל את האושפיזין (אורחים) המגיעים לבקר אותנו בסוכה: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ורחל, יוסף ולאה, משה ומרים, אהרון ואלישבע, דוד ובת שבע.

סוכת שלום

סוכת שלום הייתה חלק מחלומו וחזונו של הרב צבי: להצליח כאן בגליל, לשבת עם השכנים שלנו בני הדתות האחרות – הדרוזים, המוסלמים, והנוצרים – לקרב לבבות, להפיל חומות של שנאה, ולהצמיח חלום של שלום.

מאז שנת 2002, ועד היום, מהווה הקהילה שלנו מוקד לשיח בין דתי, לפתיחת דלתות הלב והנשמה, לפעילות תרבותית בערבית ובעברית, לנוער ולמבוגרים – פעילות שמצליחה להחזיק את תקוותינו, של כולנו, כי השלום עוד יבוא עלינו ועל כולם.

הרב אבי נוביס יצר עם השנים קשרים עם מנהיגי דת בגליל – וממשיכה בכך הרבה נטלי, מתוך אמונה ש: "אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום".

"סוכת שלום" הינה חלק מערכינו ואמונתנו כקהילה מסורתית, המאמינה כי כל בני האדם בצלם נבראו, ולכולם, ללא הבדלי דת גזע ומין, מגיע לחיות בשלום ובאושר.

ואנחנו כאן, כולנו, מנסים בכל שנה, בכל יום, בכל רגע, להביא את השלום לנו ולכל ישראל ולכל יושבי תבל.

שמחת תורה ושמיני עצרת

בחג זה אנו גם מסיימים את מחזור קריאת חמשת חומשי תורה ופרשות השבוע שאנו קוראים בכל שבת, וגם מציינים את חג שמיני עצרת, שמתאפיין בתפילת הגשם ושינויי העונות בטבע.

רגע לפני שהחורף מגיע במלוא עוזו, זה בדיוק הזמן לצאת ולרקוד עם ספר התורה. אנו נוהגות/ים לקיים הקפות שניות עם המוני משתתפים ומשתתפות שרוקדים יחד ומתחברים אל היהדות בצורה שוויונית, מכבדת – ובעיקר, לא שופטת.

הקפות שניות בבית בחורש

מידי שנה, אנו מתכנסים במוצאי שמיני עצרת, לשמחת התורה עם דיירי ההוסטל "בית בחורש", עם ספרי התורה שלנו, השמחים עד מאוד במארחים החדשים. מי שלא ראה שמחת תורה בבית בחורש, לא ראה שמחת תורה מימיו. ואין מצווה גדולה מזו, ואין דרך טובה מזו להתחיל את השנה החדשה.