נאום הבכורה של ח"כ תהילה פרידמן

נאום הבכורה של ח"כ תהילה פרידמן (כחול לבן): בשבח האחדות והמתינות

בשבועות האחרונים, מאז הגעתי לבית הזה, אני לא מפסיקה לחשוב על רבן יוחנן בן זכאי, אחד היהודים החשובים ביותר בהיסטוריה. מי שברגע האחרון הצליח לחלץ את העם היהודי מירושלים של בית המקדש הבוער ליבנה של בית המדרש המחבר, ולהמציא אותו מחדש. אני חושבת על המנהיג הזה שחי בתוך ירושלים, בתוך מלחמת אחים נוראה, כשבחוץ עומדים הרומאים ומחכים לרגע הנכון להיכנס ולהחריב הכול; מלחמת אחים שהתחילה בגלל ויכוח על היחס לרומאים, אבל הפכה מהר מאוד למלחמה של זהות, מלחמת הכול בכול. מה שאתה חושב על הרומאים הפך למי שאתה. מה שאת מאמינה שצריך לעשות הפך למי שאת. אם אני לא מסכימה איתכם, אני נגדכם, לגמרי, עד לשפיכות דמים. השנאה שטפה את הכול. בשם השנאה נשלפו סכינים בבית המקדש. בשם השנאה הוצתו מחסני המזון שיכלו להחזיק עיר במצור. בשם השנאה הגיע הרעב, ועם הרעב הגיע הייאוש. רבן יוחנן בן זכאי לא היה מהאו"ם. הוא ותלמידיו היו צד במאבק. הם נלחמו בקנאים ובקנאות. אבל בשלב מסוים הוא בוחר אחרת. הוא מבין שבמלחמת האחים כולם כבר הפסידו, והוא עושה מהלך מפתיע ופונה לאויב המר שלו, זה שלהבנתו אשם בחורבן המתקרב. אבא סיקרא קראו לו, מנהיג הקנאים בירושלים. גם אבא סיקרא כבר יודע שמלחמת האחים יותר מסוכנת מהאויב שבחוץ, אבל האיש הזה שהבעיר את האש מגלה שהוא כבר לא מצליח להשתלט עליה. האנשים שלו לא מקשיבים לו. השנאה שהוא הפיץ הפכה להיות יותר חזקה ממנו. יחד, ראש הקנאים וראש המתונים מצליחים להבריח את רבן יוחנן בן זכאי החוצה מירושלים, לא על מנת להחזיר את הגלגל אחורה, אלא כדי להתחיל משהו חדש. להניח את היסודות ליום שאחרי.

לנאומי פתיחה של חברי כנסת חדשים יש כללים. אני אמורה לספר על תחנות בחיי, להודות למי שהביאני עד הלום ולשתף משהו מהחלומות ומהשאיפות שבשמן ולשמן הגעתי אל הבית הזה. אבל נאום פתיחה שלי יכול מאוד להיות גם נאום הסיום, והרלוונטיות של החלומות והתוכניות שאיתן באתי מוטלת בספק, בתוך הכאוס הזה של דהרה אל התהום וההרס של בחירות רביעית. ולכן אני מוותרת על כללי הטקס, ומבקשת סליחה מאבא ואימא שיושבים פה ובאמת הביאוני עד הלום, ומהורי האיש שלי, ומכל השותפות והשותפים הרבים לדרך שאני צריכה להזכיר. אבל אני מבקשת לומר משהו אחר. נדמה לי שהוא גם בשמם.

אלפיים שנה עברו מרבן יוחנן. חזרנו לירושלים, בנינו מדינה. אבל עכשיו, בתוך משבר אדיר ממדים, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב במקום מפחיד. מגפה קטלנית משתוללת בחוץ, ובפנים – אותו רצון הרסני לנצח אחד את השני. אותם עיוורון ואיוולת, אותה שנאה ממארת שגורמת לנו להשקיע את מרב האנרגיה במאבק הפנימי. ושוב, כמו אז, שורפים את מחסני האמון. מפוררים את מערכות השלטון. מסכנים, בחוסר אחריות מטריף דעת, את עצם קיום הבית המשותף.

בלב ימי הקורונה, בתוך משבר בריאותי, כלכלי וחברתי שלא ידענו כמותו, בתוך משבר משטרי אחרי שנה וחצי בשיתוק ללא תקציב מאושר, בגירעון קשה, במיתון, שוב יש מי שרוצה שנאחז איש בציציות הראש של אחיו, ששוב נשוסה זה בזה; ששוב ניקח כל פצע וצלקת חברתית ונשפשף אותם עד זוב דם; שוב נלעג ונבוז לכאבים של אחרים. שלוש פעמים בתוך שנה וחצי ניסיתם לנצח, לכופף, להכריע, להכניע – חייבים להפסיק את זה. חייבים להפסיק לנסות לנצח. אסור שישראל הראשונה תכריע את ישראל השנייה, אבל אסור גם שישראל השנייה תכריע את ישראל הראשונה. אסור לנצח אחד את השני.

אני יהודייה, דתייה, ציונית דתית, לאומית, פמיניסטית, ירושלמית. גדלתי לתוך שפה ומסורת מסוימות. גדלתי לתוך בית, קהילה ומסורת שעיצבו אותי. יש בעולם שלי המון אמת, יופי וטוב. אבל לא כל האמת, לא כל היופי, לא כל הטוב. אני לא רוצה שכולם יהפכו להיות אני, אני לא רוצה שכולם יאמינו באותם דברים כמוני כי אני יודעת שגם בקהילות ובעולמות אחרים יש אמת, יופי וטוב, ויש לי מה ללמוד מהם. יש לי מה ללמוד מהמסורתיות המזרחית, מיהודי ברית המועצות, מיהודי אתיופיה, מצאצאי החלוצים בהתיישבות העובדת, מהליברלים האינדיבידואליסטים, מהחרדים, מהחרד"לים; יש לי מה ללמוד מהערבים, מהדרוזים, מהבדואים, יש לי מה ללמוד מיהודי התפוצות. נכון, לחלק מהקבוצות והמגזרים האלה יש עקרונות, ערכים ומעשים שאני מתנגדת להם בתוקף – חלקם ממש מאיימים עליי כאישה, כיהודייה, כציונית, כדתייה. אבל אני זוכרת ויודעת שבכל אחת מהקבוצות – ממש בכל אחת – יש אומנם את מי שרואים את עצמם כדרך היחידה, הנכונה שתכף-תכף כולם יכירו בצדקתה, ירצו להיות כמותה, והיא תוביל ותשלוט. אבל יש גם את מי שמבינים שהשונות בינינו אינה זמנית, שנגזר עלינו לחיות יחד, ושזה אתגר חיינו. עימם אני מבקשת לכרות ברית של מתונים – עם כל הכוחות מכל המגזרים שמבינים את האתגר הזה שנקרא חיים ביחד; להחזיר את הכוח מהקצוות שמטריפים את החיים של כולנו וליצור מרכז משותף.

אני מדברת בטון רך, אני יודעת; ואפשר לטעות ולחשוב שגם המסר שלי הוא של מרכז רך ופשרני. אבל זה בדיוק להפך: המרכז שלי הוא מרכז לכתחילה – מרכז קנאי שלא מוכן להתפשר על המרכזיות שלו, על האחריות שלו לכל תושבי מדינה, על המקום שיש בו לכל מי שרוצה באמת לחיות יחד; ששם גבול לקנאות, ששם גבול לאנוכיות. מרכז שיש לו מסירות נפש על מתינות, על דמוקרטיה, על יהדות שעושה מקום; מרכז שמגן בגופו על כללי משחק שמאפשרים לנו לנהל מחלוקת בלי להתפרק לחתיכות.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב לפני שנים רבות על "שלושה כוחות" ש"מתאבקים כעת במחננו: הקודש, האומה והאנושיות". במילים שלנו: הדתיות, הלאומיות וההומניזם. הרב קוק עצמו היה איש שכל-כולו קודש. אבל הוא ידע כמה מסוכן הקודש המוחלט, הלאומיות המוחלטת או ההומניזם המוחלט. אף אחד לא צודק לבדו. חברה בריאה היא חברה שיש בה שלושת הכוחות הללו, לא רק כדי שירסנו אחד את השני; אנחנו זקוקים זה לזה.

בשישה שבועות שאני בבית הזה שמעתי אין-סוף לעג וארס כלפי קבוצות שלמות בחברה הישראלית. שמעתי את התקווה שהם ייעלמו, ואנחנו נוכל לשלוט ללא מצרים. אני רוצה לספר לכם משהו: הם לא ייעלמו. צאו לכמה בחירות שתרצו – אף אחד לא ייעלם. אם נמשיך לנסות לנצח אחד את השני, מי שינוצח יהיה העתיד של הילדים שלנו, מי שתובס תהיה הערבות ההדדית, החוסן הפנימי, היכולת להמשיך ולקיים את הנס הזה שנקרא מדינת ישראל.

אנחנו חיים בתוך נס. אני בת לצנחן ממשחררי ירושלים, האבא של האיש שלי הוא צנחן ממשחררי ירושלים, ואני חיה ומגדלת את ילדיי בירושלים. היום-יום הכי פשוט ובסיסי שלי הוא התגשמות הנבואות הגדולות ביותר של נביאי ישראל: זקנים וזקנות ברחובה של עיר, ילדים וילדות משחקים. מה שעבור סבי וסבתי היה חלום שקשה לדמיין, הוא מציאות החיים הפשוטה שלי. אבל מעולם לא לקחתי אותה כמובן מאליו.

יהודה עמיחי לימד אותנו: "מרחוק כל דבר נראה נס / אבל מקרוב גם נס לא נראה כך. / אפילו מי שעבר בים סוף בבקיעת הים / ראה רק את הגב המזיע / של ההולך לפניו / ואת נוע ירכיו הגדולות". אני בעלת נס המכירה בניסה. אני מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות לחיות בנס הזה, ובעיקר אני מרגישה אחראית עליו, לשלומי, לשלומו ולשלמותו. כי שלומי קשור בחוט לשלומו.

באתי לכאן כדי להיות חלק מהנהגה שמחויבת לקיום הנס שנקרא מדינת ישראל; הנהגה שלא רוצה לנקום על עוולות, לדאוג לאנשי שלומנו או להיות צודקת, אלא רוצה לשקם ולאחות. הנהגה שרוצה לדאוג למי שבחר בה בדיוק כמו למי שלא; שלא לועגת לכאב של מי שהפסיד; שמאמינה באחווה; הנהגה שמטפחת מערכות שלטון מעולות, שפועלת לפיוס ולשיקום פנימי, הנהגה שלא רוצה למחוק אף אחד. לא הנהגה של קילרים. אני מחכה ומתפללת להנהגה של הילרים.

האמנתי בהכרח של ממשלת אחדות. אני עדיין מאמינה שזאת הדרך היחידה להניח את היסודות לשלב הבא בחיי המדינה, להציל אותנו מחורבן, להמציא את עצמנו מחדש. הרבה מחיי המקצועיים והציבוריים הקדשתי לחיבורים שנועדו להביא ליצירת מרכז ישראלי ויהודי חדש.

אני מאמינה שהאחריות והחובה שלנו היא לעשות רבן יוחנן בן זכאי

לכרות ברית של מתונים, ליצור מרכז ישראלי חדש שמגדיר את עצמו לפי מה שהוא כן, ולא לפי מה שהוא לא.

אלה ימי הבית השלישי. ובדיוק כמו השניים שקדמו לו הוא שביר, הוא דליק, הוא לא מובן מאליו. היציבות שלו היא באחריותנו, הקיום שלו תלוי בנו. זאת המשמרת שלנו. תודה.

דברי הכנסת, ישיבה מס' 66, 11/8/20

לצפייה: https://youtu.be/8DH_MlDQs1s

מקורות לנאום:
גיטין נ״ו א:ט״ו / תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נו
אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא
 
ד מסופר: אבא סקרא ריש בריוני [ראש הבריונים] של ירושלים, בר אחתיה [בן אחותו] של רבן יוחנן בן זכאי הוה [היה], שלח ליה [לו] רבן יוחנן בן זכאי: תא בצינעא לגבאי [בוא בחשאי אלי]. אתא [בא]. אמר ליה [לו] רבן יוחנן בן זכאי: עד אימת עבדיתו הכי, וקטליתו ליה לעלמא בכפנא [עד מתי אתם עושים כך, והורגים את העולם ברעב]? אמר ליה [לו] אבא סיקרא: מאי איעביד [מה אעשה], דאי אמינא להו מידי קטלו לי [שאם אומר להם דבר יהרגו אותי]! אמר ליה [לו]: חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק [ראה איזו תקנה בשבילי שאני אצא] מחוץ לעיר, אפשר על ידי כך דהוי [שתהא] הצלה פורתא [מעטה].
 
 
שמונה קבצים ג׳:א׳:א׳ / הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו. המלחמה ניכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם מחופשים מצד ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם נניח לשלשת הכחות הללו, – שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כ"א מהם את חבירו ולשכללו, ולבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחבירו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסוייג דרכו בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחדת, העומדת כצר למחנה השניה. הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, של איזה צורה שהיא, מורכבים הם מהם. יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם. ההתמזגות המוכרחת של שלשת התביעות הגדולות הללו מוכרחת היא לבא בכל קבוצה, שיש לה תקוה של חיים עתידים, ובכל עת שאנו סוקרים בחיינו ורואים אנו איך שהכחות הללו, תחת תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבא להצלה. הפירוד יסודתו הוא בצדדים השליליים שכל כח רואה בחבירו, והצדדים השליליים אינם מצד עצמם אינם ראויים לשמם. בכל כח בודד, ביחוד נפשי, מוכרחים צדדים שליליים להיות, בפרט בהתפשטותו היתרה על חשבונם של כחות אחרים. בזה אין להפליא בין הקודש ובין החול. הכל נכנס תחת קו המדה והכל צריך משקל, אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים במשקל הוא שורה. אבל הפרוד במקום שצריכים לאחד מביא שמעט מעט מתרוקן הרוח, ותחת ההכרה חיובית – במעמד הכח המיוחד, לפחות, לאותה האישיות או הקבוצה, שהיא הולכת ומתחסרת, מפני הצימוק שהולך ומתגבר באותו הכח המיוחד, הבודד בזרוע נגד טבע הרוח להיות מתאחד עם עוד יסודות המשלימים אותו – באה רק הכרה שלילית לפרנס את החיים, וכל בעל כח מיוחד מלא הוא רק מרץ של אש ביחש לשלילתו של כח האחר או האחרים שאינו חפץ להכירם. ובאופן חיים כאלה המצב נורא, הרוח מתבוקק, עמדת האמת, הכרתה הפנימית ביחד עם אהבתה מתמוטטת והיא הולכת ונעדרת, ע"י מה שנעשית עדרים עדרים.

 

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ / זלדה

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים.
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ

 

Tסומן בתגיות: , ,
פורסם בקטגוריה ניוזלטר 'קולנו'

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים *

*

לו"ז תפילות ופעילות

אוקטובר 2020

א ב ג ד ה ו ש
1
  • תלמוד בחברותא
2
  • קבלת שבת
3
  • שחרית לשבת
4
  • SUKAT SHALOM 2020 - CHESS TOURNAMENT
5
6
  • פעילות נוע"ם
7
8
  • תלמוד בחברותא
9
  • שמחה תורה במניין המשפחתי-כפר ורדים
  • קבלת שבת
10
  • שחרית לשבת
11
  • 929 - ללמוד תנך ביחד
12
  • ללמוד תנך ביחד 929 : תהלים א-יט
13
  • פעילות נוע"ם
14
  • פ"ש ומדרש - קריאה ועיון בפרשת השבוע
15
  • הנחת תפילין - שני בכור
  • תלמוד בחברותא
16
  • קבלת שבת
17
  • בר מצווה-שני בכור
  • שחרית לשבת
18
  • ללמוד תנך ביחד - 929 - תהלים פרקים כ-כד
  • 929 - ללמוד תנך ביחד
19
20
  • פעילות נוע"ם
21
  • פ"ש ומדרש - קריאה ועיון בפרשת השבוע
22
  • תלמוד בחברותא
23
  • קבלת שבת
24
  • שחרית לשבת
25
  • 929 - ללמוד תנך ביחד
  • 929 - ללמוד תנך ביחד
26
27
  • פעילות נוע"ם
28
  • פ"ש ומדרש - קריאה ועיון בפרשת השבוע
29
  • תלמוד בחברותא
30
  • קבלת שבת
31
  • בר מצווה-אסף לאור
  • שחרית לשבת