"לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ".
דרישה הפונה אל הרגש היא דרישה קשה, אולי בלתי אפשרית. אי אפשר להכריח אדם לאהוב, בין אם מדובר באהבה לאדם אחר, לרעיון או לאלוהים. לא מדובר בשריר רצוני שניתן להפעילו. אהבה היא רגש ספונטני המתעורר באדם בלי שהוא מזמין אותו.
בני ישראל העומדים להיכנס לארץ ישראל אינם נותנים אמון מלא באלוהים. הם דור שני לעבדות, אנשים שספגו בחינוכם את הטראומות של הוריהם ואת קשיי הנדודים במדבר. הם עדיין מתקשים להאמין שמישהו באמת שוחר את טובתם ואינו מתעתע בהם, מתקשים להאמין שהנדודים המתישים במדבר הם רק שלב זמני בדרך אל חיים טובים ועצמאיים בארץ המובטחת.
אלוהים חש את מצבם הרגשי של בני העם ומנסה להרגיע אותם, לשכנע אותם שהוא רוצה רק בטובתם ויותר מזה, שהוא אוהב אותם ובוחר בהם: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה".
נכון שאי אפשר לאהוב על פי דרישה, אך אפשר לבנות מחדש את האמון ואז אולי לאט לאט ובהדרגה, תגיע גם האהבה.
– רבקה נאמן, דברים י – לטור המלא לחצו כאן.
שבת שלום!
_0.jpg?cache=1423125178974)
כתיבת תגובה