לפרשת השבוע, פרשת "דברים"

[shashin type="photo" id="5069" size="medium" columns="1" order="user" position="right"]משה מדבר לעם טרם היפרדו מהם ובוחר להזכיר להם מאורעות שונים. נראה מוזר משהו, לא?! מה הרעיון בסיפור הדברים? לשם מה סקירת העבר? נוסטלגיה זה דבר נחמד (אם כי אני מכירה מספר אנשים שאינם אוהבים זאת), מותר להעלות זכרונות וללמוד ולהפיק לקחים מה היה נכון וטוב וכדאי לבדוק שוב מה היה שגוי ויש להצר על כך ולא לחזור על התנהגות שגויה. אך יש לי הרגשה שיש סיבות נוספות לבחירתו של משה לפתוח את דבריו בדרך זו. אם רצונו לומר לעם צוואה רוחנית, מה היית מצפה שיאמר? אולי ידבר על כללי עשה ואל תעשה ברורים, מה צריך לעשות כיצד ראוי להתנהג ומה אסור לעשות, בדומה לדברי הנביא ישעיהו בהפטרת השבת [שבת "חזון"- "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיהו א',1)] אשר אומר לעם במדויק מה לא לעשות ["הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע"( ישעיהו א',16)] ומה כן צריך לעשות ["למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א',17)] משה בחר בדרך של הזכרת אירועים שונים בקצרה, וברור שיש מסר בכל מילה שאמר ויש רבדים רבים ושונים בדברים.

בעת קריאת הפרשה, בדרך כלל, שם אדם לב לתוכן הדברים, לנושאים המוזכרים, אך אם נשים לב לאופן אמירת הדברים, שגם הוא מאוד חשוב נראה שמשה מזכיר בכל פעם את ה'. המטרה איננה העלאת זכרונות, אלא הדגמה שבכל דבר, האדם כפרט וגם העם ככלל, חייבים לזכור ש-ה' הוא המנהיג והקובע את מהלך הענינים ועל כל אדם להקשיב לדבר ה'.

הפעם לשם רענון ושינוי לא נשאל את עצמנו: במה עוסקת הפרשה? מה הנושאים בפרשה? אלא: באילו פסוקים בפרשה ובקשר לאיזה עניין הוזכר שם ה'? בעת קריאת הפרשה בבית הכנסת בשבת בבוקר ו/או כאשר את/ה קורא/ת ולומד/ת את הפרשה שים/י לב ועצֹר/י לרגע, בכל פעם בו מוזכר שם ה'. מה את/ה מרגיש/ה?

הצעת תשובה: משה מדגיש בכל פעם ש- ה' קשור בכל מקרה שקורה לאדם ולעם. הדבר הראשון שחשוב למשה להשריש בלבבות העם הוא: ה' הוא האל שלנו, הוא יצר כל אדם כפרט ויצר אותנו כעם (וכך גם את כל האנשים וכל העמים) וכל אחד מחויב להתנהג כפי ש-ה' (היוצר) קובע. אם נתנהג כך, בדרך הנכונה והרצויה, יהיה לנו טוב. (ה' דואג לצרכינו , לביטחוננו והגנתנו. משה חוזר על כך במספר מקומות בפרשה: ה' דאג לכל צרכי העם במדבר, ה' נתן בידי העם מלכים חזקים כסיחון ועוג ועוד). למה כל כך קשה לנו להבין שיש ה' ועלינו לחיות באמונה וביטחון בו? למה אנו מתמרדים מידי פעם ורוצים לעשות מה שמתחשק ? ("ולא אביתם לעלֹת, ותמרו את פי ה' אלהיכם" דברים א',26). בדרך כלל כאשר אדם צריך (או רוצה) להבין דבר בקשר לעצמו, קל לו יותר לראות זאת אצל מישהו אחר. דוגמה טובה לכך הוא סיפור פינוקיו. הסבא ג'פטו יצרו והוא הפך מבובה דוממת לאדם מדבר, חושב, לומד, מבין, מתקדם ומשתפר, "נופל" מידי פעם, מסיק את המסקנה ושב לדרך ההתנהגות הנדרשת. כשחושבים  על פינוקיו, לפתע הדברים ממש ברורים. יש יוצר, יש יציר ויש דרך שכדאי לו, לטובתו, ללכת בה.

צוואתו של משה לעם, לאורך כל ספר דברים היא: היו כל הזמן בקשר עם ה'.האמינו בו ובטחו בו. שמעו בקולו. הודו על הטובות ש-ה' מיטיב עם כל אדם כפרט (בהשגחה פרטית) ועם כל העם (בהשגחה כללית)."ה' אלהינו דבר אלינו" (דברים א',6) , לאורך כל הפרשה מוזכר שם ה' בכל סיפור שמשה מזכיר לעם והפרשה מסתיימת בהבטחה שיכולה לחזקנו גם כיום: "לא תיראום (= לא תפחדו מהעמים) כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם". מתי אנו יכולים לא לפחד מהעמים שנראים מפחידים? כאשר אנו מאמינים ב-ה' ומקבלים אותו לאלוקים שלי, שלך ושלנו (כתוב: "אלהיכם" בשייכות, ה' הוא האלוקים שלכם) ומבינים ומקבלים על עצמנו לשמוע בקולו. ה' פתח את עשרת הדיברות בדבר הבסיסי שעל כל אדם לקבל על עצמו: "אנכי ה' אלהיך" ורק לאחר מכן אפשר לומר את הדברות הנוספות. תחילה חובה ליצור את הבסיס החשוב הזה ורק אז ניתן להתקדם הלאה.

משה מדבר לעם טרם היפרדו מהם. הוא בוחר להזכיר להם מאורעות שונים – מוזר משהו, לא?! מה הרעיון בסיפור הדברים? לשם מה סקירת העבר? נוסטלגיה זה דבר נחמד (אם כי אני מכירה מספר אנשים שאינם אוהבים זאת), מותר להעלות זכרונות וללמוד ולהפיק לקחים מה היה נכון וטוב וכדאי לעשות כך שוב ומה היה שגוי ויש להצר על כך ולא להתנהג שוב באופן שכזה, אך יש לי הרגשה שיש סיבות נוספות לבחירתו של משה לפתוח את דבריו בדרך זו. אם רצונו לומר לעם צוואה רוחנית, מה היית מצפה שיאמר? אולי – כללי עשה ואל תעשה ברורים מה צריך לעשות, כיצד ראוי להתנהג ומה אסור לעשות, בדומה לדברי הנביא ישעיהו בהפטרת השבת [שבת "חזון"- "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיהו א',1)] אשר אומר לעם במדויק מה לא לעשות ["הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע"( ישעיהו א',16)] ומה כן צריך לעשות ["למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א',17)] משה בחר בדרך של הזכרת אירועים שונים בקצרה, וברור שיש מסר בכל מילה שאמר ויש רבדים רבים ושונים בדברים.

בעת קריאת הפרשה, בדרך כלל, שם אדם לב לתוכן הדברים, לנושאים המוזכרים, אך אם נשים לב לאופן אמירת הדברים, שגם הוא מאוד חשוב נראה שמשה מזכיר בכל פעם את ה'. המטרה איננה העלאת זכרונות, אלא הדגמה שבכל דבר, האדם כפרט וגם העם ככלל, חייבים לזכור ש-ה' הוא המנהיג והקובע את מהלך הענינים ועל כל אדם להקשיב לדבר ה'.

הפעם לשם ריענון ושינוי לא נשאל את עצמנו: במה עוסקת הפרשה? מה הנושאים בפרשה? אלא: באילו פסוקים בפרשה ובקשר לאיזה עניין הוזכר שם ה'? בעת קריאת הפרשה בבית הכנסת בשבת בבוקר ו/או כאשר את/ה קורא/ת ולומד/ת את הפרשה שים/י לב ועצֹר/י לרגע, בכל פעם בו מוזכר שם ה'. מה את/ה מרגיש/ה?

הצעת תשובה: משה מדגיש בכל פעם ש- ה' קשור בכל מקרה שקורה לאדם ולעם. הדבר הראשון שחשוב למשה להשריש בלבבות העם הוא: ה' הוא האל שלנו, הוא יצר כל אדם כפרט ויצר אותנו כעם (וכך גם את כל האנשים וכל העמים) וכל אחד מחוייב להתנהג כפי ש-ה' (היוצר) קובע. אם נתנהג כך, בדרך הנכונה והרצויה, יהיה לנו טוב. (ה' דואג לצרכינו , לבטחוננו והגנתנו. משה חוזר על כך במספר מקומות בפרשה: ה' דאג לכל צרכי העם במדבר, ה' נתן בידי העם מלכים חזקים כסיחון ועוג ועוד). למה כל כך קשה לנו להבין שיש ה' ועלינו להיות ב-א"ב = אמונה וביטחון בו? למה אנו מתמרדים מידי פעם ורוצים לעשות מה שמתחשק ? ("ולא אביתם לעלֹת, ותמרו את פי ה' אלהיכם" דברים א',26). בדרך כלל כאשר אדם צריך (או רוצה) להבין דבר בקשר לעצמו, קל לו יותר לראות זאת אצל מישהו אחר, הפעם אפנה לסיפור פינוקיו, אותו, בוודאי, קראת בילדותך. הסבא ג'פטו יצר אותו ופינוקיו הופך מבובה דוממת לאדם שמדבר, חושב, לומד, מבין, מתקדם ומשתפר, "נופל" מידי פעם , מסיק את המסקנה ושב לדרך ההתנהגות הנדרשת. כשאת/ה חושב/ת על פינוקיו, לפתע הדברים (שעל כל אחד ואחת מאתנו לעשות) ממש ברורים. יש יוצר, יש יציר ויש דרך שכדאי לו, לטובתו, ללכת בה.

 צוואתו של משה לעם, לאורך כל ספר דברים היא: היו כל הזמן בקשר עם ה'.האמינו בו ובטחו בו. שמעו בקולו. הודו על הטובות ש – ה' מיטיב עם כל אדם כפרט (בהשגחה פרטית) ועם כל העם (בהשגחה כללית).משה מתחיל לבאר את התורה במלים [ייתכן שפתח את דבריו באמירת שמות המקומות בהם עברו,(דברים א',1) ובכך לפי הפרשנים רמז לעם על חטאים שעשו, כדי שלא יעשו כך שוב]: "ה' אלהינו דבר אלינו" (דברים א',6) , לאורך כל הפרשה מוזכר שם ה' בכל סיפור שמשה מזכיר לעם והפרשה מסתיימת בהבטחה שיכולה לחזקנו גם כיום: "לא תיראום (= לא תפחדו מהעמים) כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם". מתי אנו יכולים לא לפחד מהעמים שנראים מפחידים? כאשר אנו מאמינים ב-ה' ומקבלים אותו לאלוקים שלי, שלך ושלנו (כתוב: "אלהיכם" בשייכות, ה' הוא האלוקים שלכם) ומבינים ומקבלים על עצמנו לשמוע בקולו. ה' פתח את עשרת הדיברות [עליהן חוזר משה בפרשה הבאה ("ואתחנן") בשינויים] בדבר הבסיסי שעל כל אדם לקבל על עצמו: "אנכי ה' אלהיך" ורק לאחר מכן אפשר לומר את הדברות הנוספות. תחילה חובה ליצור את הבסיס החשוב הזה ורק אז ניתן להתקדם הלאה.

השבת היא שבת חזון בה נקרא את "חזון ישעיהו" ("חזון" מפורש כדבר שחזה, ראה הנביא), אך לכל אדם אמור להיות חזון. (החזון הוא ה"אני מאמין", ערכים ויעדים שהם נעלים וחשובים לאדם, לאירגון או לעם, וניתנים למימוש. האדם רואה את הדגם הרצוי לו, בחשיבתו ובדמיונו, אשר לקיומו הוא שואף ולפיו הוא חי) וכן לעם כולו אמור להיות חזון ["באין חזון – יפרע עם" (משלי כ"ט,18)]. השבת מזכיר לנו משה בפרשה את החזון, שאולי קצת שכחנו לאורך השנים, בשנים הארוכות בהן היהודים היו בגלות, סבלו צרות וייסורים. הרצל מכונה "חוזה המדינה". היה לו חזון אותו תכנן לפרטים (כיצד ייראה דגל המדינה, לדעתו, כמה שעות יעבוד פועל במדינת ישראל ועוד). חזון הקמת מדינת ישראל, ב"ה, מומש ונכתבה מגילת העצמאות של ישראל עליה אמר השופט אגרנט שכותביה נסחו בה: "את חזון העם ואת האני מאמין שלו".

במגילת העצמאות נכתב: "מדינת ישראל […] תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". כיום ארץ ישראל היא, ב"ה, שלנו ואנו צריכים לשוב ולהכיר בחזון עם ישראל, בחזון שנמסר לנו מפי ה', על ידי משה ועל ידי הנביאים וכן הלאה בשרשרת הדורות.

שבת שלום! יהי רצון שיתגשם כבר החזון ש- ט' באב יהפוך לששון ולשמחה ולמועד (זכריה ח',19)

Tסומן בתגיות: , , ,
פורסם בקטגוריה ניוזלטר 'קולנו', פרשת השבוע

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם.

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"