על השיח הציבורי ומה הוא מיצג

[shashin type="photo" id="4605" size="medium" columns="1" order="user" position="right"]היה בכוונתי לדבר על  שלושה מוסדות אורתודוכסים שונים שהסמיכו השבוע, נשים לרבנות. אבל זירת התרבות טרפה את הקלפים ומעסיקה את כולנו בנושאים רבים: בחירתו של שחקן שלא להופיע באזורים מסוימים הנמצאים בשליטה ישראלית, והסרתה של הצגה מהסל הממומן במשרד החינוך, סרט שבמרכזו עומד רוצח ראש הממשלה, ומספר התבטאויות בעיתיות. האחת שצוטטה מפי שרת התרבות מירי רגב שאמרה כי היא נצחה וקהילת האמנים הפסידה ולכן אינה חייבת לממנם  והאחרת מפי הבמאי והשחקן עודד קוטלר.

איני רוצה להתמקד בסוגיות, כמו חופש הביטוי ומעמדן של ועדות מקצועיות וגם לא בדבריו של עודד קוטלר, על אף שחובה עלינו לגנותם בגלל כינוי משפיל ולא ראוי של קבוצת אנשים גדולה. גם לא בדבריה של השרה המרחיקים אותה מאחריות על כלל אזרחי ישראל, ומציבים סימן שאלה על תפיסתה הדמוקרטית.

הנושא בו אני מבקש להתעסק הם העוינות והניכור.  לדעתי הם הרקע שבבסיס דבריהם של קוטלר ורגב, ודוברים כמו עמיר בניון ואחרים. גם דבריו הנרגשים והשקולים יחסית של יו"ר וועדת החינוך התמקדו "בניכור".  אנחנו חיים בלי המוזיקה שלכם ובלי המחזות שלכם, ואנחנו חיים בעולם רוחני עם הרוח החיה". ניכור זה קיים בחברה הישראלית כבר הרבה שנים ונדמה שבשנים האחרונות הוא נחלתו של ציבור גדול מאד אם לא כלל הציבור.

ישראל בנויה שבטים שבטים כשבמשך זמן רב הונהגה על ידי קבוצה חברתית אחת, יוצאי העלייה השנייה. אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים, ותיקים ולאומיים או כפי שכינה זאת בקיצור הסוציולוג ברוך קימרלינג "אחוס"לים". קבוצות אחרות חשו שהן רחוקות ממוקדי הכח ומקבלת ההחלטות, שהביאה לתחושה שהם נחותים ולא ראויים.

כך הייתה החוויה של יוצאי האצ"ל והלחי אנשי חרות. וכך הייתה חווית יוצאי צפון אפריקה ואסיה שזכו לכינויים דוגמת טיעוני טיפוח, ומחקרים כיצד לסייע להם נשאו את השם " שיקום האינטליגנציה החבולה".

תחושות דומות נשאו דתיים לאומיים שכונו בין השאר אדוק פיסטוק. וגם החרדים שזוכים לגינויים, כינויים ומבטים עוינים.  באופן דומה, גם העולים יוצאי חבר העמים זכו להרגיש כנטע זר. הם בדרך כלל מכונים רוסים ומקושרים אל מקצועות ועיסוקים מסוימים, ומאידך יש מי שמתייחס אליהם דווקא כמתנשאים. חוויות אחרות אך דומות מאפיינות את קשייהם של יוצאי אתיופיה, תוסיפו לכך את הקהילה הלהט"בית. וגם את אותה קהילה אחוס"לית, שבה פתחנו, החשה שהיא מרוחקת ממוקדי הכח, ושהציבור מתקשה להבין ולקבל את תפיסת העולם של חבריה.

הרשימה עד כה חסרה את הקבוצה שחווית הניכור שלה היא אוטומטית שכן היא מורכבת מדתות שונות ותרבותה הבסיסית שונה, האוכלוסיה הערבית של מדינת ישראל.

השימוש במינוח "קבוצה" מייצר קטוגריה שלא כל חבריה דומים בשום היבט, ועדיין יש בקטגוריה זו היבט זהותי שנקנה או על ידי חברי הקבוצה, או בגלל המבט מבחוץ.

ניתן לשאול מה הביא למצב זה ומי אשם בו? זו שאלה חשובה, אך אני רוצה לשים דגש דווקא על הדרכים והמתווים לפתרון. או לפחות למיתון השבר.

הדרכים לפתרון מתחילות בהשבת מושגי הערבות לשיח, בהשקעת זמן בהכרות ודיאלוג. בנכונות להיפגש ולהתרועע, לשמוע דעות שאיני מסכים איתן וגם להקשיב לקול הפגיעה והתסכול. להיות מסוגל להתמודד גם עם חווית הריחוק והדחייה . בנכונות לעדכן את דעותיי , או לכל הפחות להבין לעומק יותר את דעותיו של האחר.

זו הסיבה שאני סובר שפעילות קהילתית חשובה כל כך, בייחוד אם היא משכילה להיות פתוחה ומזמינה, גם לאנשים מוכרים פחות. פעילות קהילתית היא תפילות, ארוחות, טיולים ולימוד משותפים.  היא לשיר ביחד ולהתכונן לשבת ביחד, כמו שנעשה ביום שישי הקרוב. בפשטות להקדיש זמן להיות ביחד ולהכיר.

כדי שהביחד הזה לא יהיה הומוגני מדי כאן במניין המשפחתי עשינו צעדים בכל מיני כיוונים. אנו מזמינים אלינו חברים שאינם דווקא מן הקבוצה שלנו. פתחנו בית מדרש בשלומי ואף ניסינו לקיים איתו פעילויות משותפות, אנחנו מעורבים בלימוד גליל, ומקיימים פעילויות של סוכת שלום עם שכנינו הערבים. גם ברקמת החיים האורתודוכסית, קונסרבטיבית, חילונית בנינו קשרים ושיחות. בנוסף עשינו מאמץ מכוון לקלוט לתוכנו אזרחים ותיקים ובעלי צרכים מיוחדים.

יש עוד המון עבודה ולא בכל שעשינו הצלחנו. אך האתגר שלנו הוא לזכור שהניכור הזה אוכל בנו ואוכל אותנו. אם לא נפנה את תשומת ליבנו אליו ולא נקדיש משאבי זמן ואחרים כדי להתרועע נמצא שהשבר גדול, כואב ובלתי ניתן לאיחוי.

Tסומן בתגיות: , ,
פורסם בקטגוריה ניוזלטר 'קולנו'

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם.

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"