תקציב המדינה והשפעתו על אופיה ותרבותה

[shashin type="photo" id="4605" size="medium" columns="1" order="user" position="right"]בשבוע שעבר עסקנו בקמפיין שישי ישראלי. קמפיין זה מופעל על ידי גורמים פרטיים. יש עליו ביקורת, בעיקר בקשר לכך שהוא פוגעני ופטרוני, אך הוא פועל מכוח הזכות לחופש הביטוי והיקף פגיעתו אינו חורג מגבולותיה של זכות זו.

השבוע אני רוצה לעסוק בשאלה מהותית יותר והיא כיצד משפיע תקציב המדינה על אופייה ותפיסת עולמה מדינת ישראל. זו שאלה מהותית ומורכבת ואנשים מסוימים יעדיפו מצב בו המדינה תצמצם למינימום את מעורבותה בזירה הציבורית, כדי לא להכתיב סדר יום תרבותי.

סדר היום התרבותי של מדינת ישראל מוכתב בעצם מתקציבים רבים ומגוונים שלא אנסה לפרטם כאן.  לאחרונה עלה לכותרות סכום של 47 מיליון שקל שהוקצבו לפרויקט 929 שנועד לעודד ולסייע לאזרחי מדינת ישראל, (יש להניח שבעיקר ליהודים שבהם) ללמוד פרק תנ"ך מידי יום במשך שלוש שנים.

בעוד שמוסכם על רבים ואני בתוכם, שמן הראוי להכיר וללמוד את התנ"ך, תהיה שנויה במחלוקת חשיבותו של לימוד ספר זה על פני ספרים אחרים, ואין הסכמה שקידום הנושא ראוי למימון ציבורי, יותר מימונם של דברים אחרים.

השאלה במה על המדינה לתמוך היא שאלה קשה ומורכבת, והכלים לקביעת סדר עדיפויות הם על גבול הבלתי אפשרי. כיצד ניתן לקבוע שתקציבי תרבות חשובים באותה מידה כתקציבי בריאות רווחה או בטחון?  או שיש האם יש צורך לקצץ כל תמיכה בתרבות לטובת רווחה, בטחון, בריאות או חינוך.

נראה כי התשובה הפשוטה היא לא! כשם שאנו מצפים ממשפחה שתשקיע גם בתרבות ולא רק בצורכי הקיום הבסיסי, אלא אם כן מדובר בהישרדות ממש כך גם למדינה ראוי להשקיע בתרבות, .אך נשאלת השאלה שהיא מורכבת יותר, באיזה סוג של תרבות עדיף להשקיע, ומתי רלבנטי בכלל להשקיע בתקציבי חינוך.

נכון להיום נראה כי תקציבי תרבות וחינוך (מבוגרים) מוקצבים בהתאם לאג'נדה פוליטית. לעיתים רחוקות מדובר באג'נדה ציבורית מוסכמת על הרוב, וברב המקרים התקציבים מייצגים את האג'נדה הפוליטית של קובעי התקציב.  לדוגמא רוב התמיכות בגופי מוזיקה בישראל הולכים לגופים שמייצגים מוזיקה מערבית אירופאית, לא יהודית, אנדלוסית או ערבית, ורוב התמיכות ביהדות מועברות לגופים שמזוהים עם הקול האורתודוכסי המובהק, אפילו כאשר מדובר בחינוך יהודי לחילונים.

זה ניצול מניפולטיבי של המבנה הדמוקרטי השלטוני במדינת ישראל, המאפשר לקבוצות מיעוט להשיג תקציבים ללא כל פרופורציה, אותם הם מעבירים לאנשי שלומם. במקרה זה מדובר במודל שמחירו לדמוקרטיה בישראל יקר מאד, כי הוא נותן כוח לקבוצות מיעוט להשפיע על סדר היום הציבורי והפרטי כאחד.

למשל התמיכה המיוחדת של המדינה בגרעיני התיישבות תורניים, באזורים מסויימים בארץ (בד"כ מדובר באזורים של אוכלוסיות מדירוג סוציו אקונומי נמוך). כך מחזקת המדינה את השפעתו של הקול התורני על פני קולות אחרים שאינם זוכים לתנאים דומים. באופן מוזר אלה דוגמאות לשימוש של קבוצת מיעוט חזקה וניצול השיטה הדמוקרטית לקבלת זכויות עדיפות על פני זכויות מיעוטים חלשים מחד, ועל פני הרוב מאידך. חוסר הוגנות וחוסר הגינות!  

נוהגים אלה אינם עולים אף בקנה אחד עם האמירות התלמודיות המשבחות ריבוי קולות דוגמת:  "אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ושבעים פנים לתורה", ובעצם נוגדות אותן.

לדעתי האתגר של השלטון במשטר דמוקרטי הוא לשמור על הגינות, ולאפשר לכלל הקולות להישמע. אסור שהתקציב הציבורי ישמש לחיזוקם של קולות מסוימים ולהחלשת קולות אחרים בחברה הישראלית.

Tסומן בתגיות: ,
פורסם בקטגוריה משולחנו של הרב אבי (בדימוס), ניוזלטר 'קולנו'

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם.

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"