סוגיות חופש הביטוי

[shashin type="photo" id="4605" size="medium" columns="1" order="user" position="right"]לאחרונה, עלה נושא חופש הביטוי לדיון ביתר שאת, ושתי סוגיות נדרשו לנושא ותויגו בשפה פוליטית כימין ושמאל, כאשר ביטוי העמדות הציבוריות תלוי במקרים רבים בעמדות פוליטיות. שני העניינים – זה של אדם וורטה וזה של אריאל זילבר, נידונו כבעיה של חופש הביטוי, והיה מפתיע לראות משני הכיוונים תמיכה בזכותו של האחד ובו זמנית התנגדות לחופש הביטוי של האחר.

בעיני הקטגוריה ”חופש הביטוי“ היא מורכבת בהרבה מכפי שהוצגה בדיון בשני המקרים.

אם נתחיל במקרה הראשון, מורה צריך להיות איש חינוך, ועמדותיו חייבות להיות חלק מן השיח בכיתתו. עם זאת עליו לדעת שאינו סתם עוד מישהו המביע עמדה, כי סמכותו כמורה מעניקה לעמדותיו עדיפות שעלולה להיות בלתי הוגנת. בעניינים שאינם בקונצנזוס עליו להיות זהיר במיוחד, שכן מעמדו עדיף מראש על זה של תלמידיו, מה עוד שהם הורגלו לראות בו את מקור המידע שלהם. בעיני, יכול מורה מחנך להציג את דעתו, אך טוב יעשה אם ידאג לתת במה שוות ערך לביקורת על עמדתו שלו ולכל עמדה אחרת.

אבל בכל מקרה מחויב המורה לחוזה עם הורי תלמידיו על גבולות החינוך הסביר בעיניהם, ואין באפשרותו להביע עמדות נוגדות לכך. למשל, למורה בבית ספר דתי אסור להביע עמדות שמערערות על קיומו של אלקים, ומורה בבית ספר ציוני לא יכול להביע עמדות שמערערות על זכותם של היהודים למדינה, וללא ספק אינו יכול להציג עמדות שאינן מוסריות ואסור להביען, כי הן פוגעות באדם אחר, או נותנות לגטימציה לפגיעה כזו.

במקרה השני, השאלה אינה האם אריאל זילבר חופשי להביע את עמדותיו, ודאי שכן. אך חלות עליו אותן מגבלות שחלות על כל אזרח אחר. למשל, אסור לקרוא לפגיעה באדם אחר, או לעבור על החוק למניעת גזענות. מעבר לכך כל עמדה
שירצה להביע בדיבור או בזמר היא ראויה וחשוב לאפשר לה להישמע.

כמובן שכמו לגבי כל עמדה שמושמעת על ידי כל אדם – יכול השומע לבחור אם לקבל עמדה זו לדחות אותה על הסף, ואולי אפילו לבקר את העמדה ואת מי שמשמיע אותה.

כפי שאני רואה זאת, אריאל זילבר אמנם משמיע כמה וכמה עמדות פגומות שאף מעודדות שנאה בין בני אדם, ולכן עמדותיו פסולות ביותר, אך עדיין אינן חוצות את הגבול של עבירה פלילית. אי לכך יש מקום לאפשר לו להשמיען.

אבל השאלה שעלתה במקרה זה אינה חופש הביטוי, אלא האם ניתן להעניק לו פרס על מפעל חיים?! ונשאלת השאלה מדוע אקו“ם, כמומחית לענייני יצירה מוזיקלית, יכולה להעניק פרס למפעל חיים, ולא לפעילות פוריה ומשמעותית בתחום היצירה לאורך שנים? לדעתי הבחירה במושג ”מפעל חיים“ שגויה, או לחילופין לא רגישה. כוונתה למפעל חיים בתחום המוזיקלי בלבד, ולא לפעילות חייו של אדם. פעילות חייו של זילבר פגומה בעיני, וכן גם תוכנם של רבים משיריו טרם חזרתו בתשובה שלדעתי לא ייצגו עולם ערכים ראוי, אך יצירתו המוזיקלית ראויה להערכה.

עם זאת מותר לבחור למחות גם על ההחלטה להעניק לו את הפרס, בדיוק כפי שבחרה לעשות אחינועם ניני. למיטב הבנתי, היא לא דרשה מאקו“ם דבר, אלא בחרה שלא להיות באותו מקום בו אדם, שאינה מעריכה את דעותיו, מקבל פרס.
זילבר הדגיש כי יצירתו של אמן קשורה ישירות לעמדותיו, וזה נכון מבחינתו, אך זכותו של כל אחד להפריד בין מה שהיצירה מייצגת לאמן עצמו, לבין מה שהיא מייצגת לו. אגב, מסיבה זו התירו להשתמש אפילו במנגינות כנסיתיות 
להלחנת תפילות בבית הכנסת.

לסיכום, יש כאן שלשה מקרים שקשורים בנושא של חופש ביטוי, אך לכל אחד ההיבטים המיוחדים לו, הדורשים דיון מעמיק לגופו של עניין.

Tסומן בתגיות: , , , ,
פורסם בקטגוריה משולחנו של הרב אבי (בדימוס), ניוזלטר 'קולנו'

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם.

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"