929 – תנ"ך ביחד

בהתכנסותנו האחרונה ביום ראשון 23/12/18, נסב הדיון על הפרקים כ"א עד כ"ה) שאותם קראנו איש איש במהלך השבוע שלפניו.  כדרכנו בתחילת שעור 929, ניתנת אפשרות לחברים המעונינים בכך להעלות מחשיבתם והגיגיהם בעקבות הקריאה. 

אורי לאור העלה את נושא החגים והזמנים על פי הסדר ולהלן מה שכתב:

המועד הראשון בפרק כ"ג הוא יום השבת. אפשר להניח שהוא מוזכר ראשון עקב התייחסותו לשבעת ימי בראשית. יום השבת אינו תלוי בשום גורם חיצוני, לא בירח (חודש) ולא בעונת השנה או בחקלאות.  מבחינה זאת הוא חריג ברשימת המועדים המופיעה כאן.

הרשימה מוצגת לפי הסדר:  מתחילה בפסח, ממשיכה בחג השבועות (ביכורים) אחר כך מוזכר ראש השנה (תשרי) ויום הכיפורים ולבסוף חג הסוכות.

נתחיל מראש השנה. הוא ידוע במסורת כאחד מארבעה ראשי שנה:

        א' ניסן –  ראש השנה למלכים ולרגלים.

        א' באלול  –  ראש השנה למעשרות.

        א בתשרי  –  ראש השנה לשנים, לשמיטה וליובלות

        ט"ו בשבט  –  ראש השנה לאילנות (לפי בית הלל).

ראש השנה הרגיל וראש חודש ניסן הם היחידים המופיעים כאן ובכלל במקרא. מכיוון ששניהם חלים בראשי חודשים, הם קשורים ישירות למוּפָעֵי הירח.

דרך אגב, לגבי ט"ו בשבט, אינני מתמצא כל כך בפרשנויות, אולם לפי הפשט הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ  וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" שחברינו החופשיים מבינים כמצווה לנטוע עצים, ובעצם מוציאים אותו מהקשרו, כי עניינו האמיתי הוא בהמשך, בפסוקים הדנים במצוות הקשורות בעצי פרי "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ  אֶת פִּרְיוֹ  שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה".

שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות קשורים בצורה מפורשת בחקלאות כלומר בעונות השנה.

כאן ברצוני לציין שבאִסְלַם לא מעַברים את השנים ולכן חגי המוסלמים נודדים על פני העונות.  מוחמד טען שעיבור השנה איננו מופיע בתורה, ולכן ביטל אותו. אבל ברור שעיבור השנה מופיע כאן לפי העובדה שלשלושת הרגלים יש משמעות כפולה –  זיכרון היסטורי-דתי ומשמעות חקלאית: פסח הוא חג החרות (יציאת מצריים) וגם חג הקציר (האביב) שבועות הוא חג הביכורים (חקלאי-דתי שבשלב מאוחר יותר קשרו אותו עם מתן תורה).  חג הסוכות הוא חג זיכרון היסטורי-דתי אבל גם חג האסיף (חקלאי).  יתכן שהמוסלמים במקורם מחצי האי ערב לא כל כך נזקקו לחגים חקלאיים.

בעיני, הדואליות הזאת בין המשמעות הדתית למשמעות החקלאית היא בעלת יופי מיוחד.  אפשר להניח שחגים חקלאיים נחוגו גם בתרבויות של עובדי אלילים, אולם המשמעות ההיסטורית-דתית שהיהדות יצקה בחגים האלה עושה אותם לבעלי מורכבות וערך מוסף משמעותי.

ושוב אגב, רק לפני יומיים חל היום הקצר ביותר בשנה (בחלק הצפוני של כדור הארץ) ורק לפני כשבועיים חגגנו את חג החנוכה. סמיכות זמנים זאת היא לא צרוף מקרים. בתרבויות רבות חוגגים חג אור בתקופה זאת של הלילה הארוך ביותר, אולם היהדות יצקה בו משמעות היסטורית-דתית. ויש עוד דוגמאות כאלה.

וכמעט שכחתי. היום הקדוש ביותר – יום הכיפורים. יום זה חשוב ביותר גם מבחינה פסיכולוגית כי הרי " אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא ". היום הזה מאפשר לכל אדם לעשות מעין reset ולהשתחרר מנֶטֶל החטאים שעשה בעבר.

לסיום, פרק כ"ה מדבר על שמיטה ויובל: בעיני מצוות אלה, עם כל הבעייתיות שלהן, הן מופלאות. מדוע בעייתיות? למשל, בגלל שמיטת חובות, היו שנמנעו מלהלוות כסף שמא החוב יושמט (ברבות הימים נפתרה בעיה זאת  על ידי הלל הזקן). בשמיטה יש הגיון חקלאי – לתת לאדמה לנוח. וביובל: שחרור עבדים  מבחינת "עבדַי אתם ולא תהיו עבדים לעבדים". וכן גם קניין האדמה:  "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ". מי שקונה שדה ידע שהקניין הוא זמני בלבד, ובבוא העת האדמה תחזור לבעליה האמתיים.

אסתי דוד התייחסה לבעיית היחס לאחר ולשונה.

חמשת חומשי התורה מביאים את סיפורי הבריאה והאבות, ההתרחשויות הראשוניות של הווייתנו היהודית והאנושית, המוסריות והאמונה באל אחד, החוקים שעל פיהם מתנהל הפולחן לאל זה, הענקת זכויות לאדם באשר הוא: עבד, גר, גבר או אשה. יש בו אפילו התייחסות לשימור האדמה, לחקלאות נכונה, לשמיטת חובות וקרקעות.  דהיינו שבדרך כלל המקרא מעניק לאנושות חוקים מוסריים ודרך חיים צודקת ומכבדת, מבחינה חברתית וגם מערכת היחסים עם האל שהוא במקרה שלנו רעיון, צדק, איום ופחד, הבטחה, אהבה ופתרון בעיות.

יחד עם זאת בתחום אחד חטא המקרא למידת החסד והרחמים. מצד אחד מלמדנו לא ל"קלל חירש ולא לשים מכשול בפני עיוור", אך כדבר והיפוכו, קבע את מעמדם של כל אלה שנולדו בצלם, אבל לא התמזל להם להוולד מושלמים: בעלי צרכים מיוחדים ובעלי מומים, וגם אלה שבמהלך חייהם נגרמה להם נכות כלשהי.  מעמדם נקבע כנחותים כי אינם רשאים לשרת בקודש, וכאן לדעתי מקורן של מירב הדעות הקדומות של החברה כיום ביחס אליהם. קשה אמנם לקבוע מה קדם למה, הפחד מפני השונה והאחר, או המעמד הדחוי שנקבע להם לבעלי המומים, אך לבטח זה לא עזר לפתח אמפטיה וללמד את החברה לקבלם.

בבית המקדש, אפשרו להם לאכול מהקורבנות, למרות שלא הורשו לקחת חלק בעבודת הקודש, ולכאורה לא הגיע להם להשתתף בארוחות. גם כיום ישנה בחברה המודרנית התחלה של מערך תומך ב-well being של אותן חוליות חלשות שבינינו, אך ככלל אין החברה רואה בהם אנשים שווים שזכאים ליהנות מכל הזכויות שיש למרבית האוכלוסיה הנורמטיבית, ולתרום לחברה כפי יכולתם.

ואני שואלת, האם היחס אליהם מכבד? האם מותר להם לבחור ולהבחר?  האם מרבית בני האנוש מוכנים לקבלם? האם ניתנת להם אפשרות לפרנס עצמם בכבוד? ואם לאו, מדוע אין החברה והמדינה דואגות להם בצורה מכבדת?

כל עוד לא ענינו על שאלות אלה ועוד רבות אחרות בחיוב, הרי שלא מלאנו אחר המצווה הראשונה של "ואהבת לרעך כמוך"!

בנושא זה הביאה דורית ברן גם את דבריה של רבקה נאמן, "לא פחות טובים ואולי יותר" על פרק כב' בספר ויקרא.        

Tסומן בתגיות: , ,
פורסם בקטגוריה חברים משתפים, לימוד, ניוזלטר 'קולנו'

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים *

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"