רבנים ורבנות

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]בשבוע שעבר נבחרו רבנים ראשיים חדשים לישראל. קודם בחירתם הייתה התרגשות גדולה, והבחירות זכו לסיקור תקשורתי נרחב. עכשיו, כשבוע לאחר הבחירה, יש הרגשה שכל זה הוא “כשלג דאשתקד”. מעבר לנושא עצמו, שאליו אייחד את השורות הבאות, הדבר מעיד על היותנו דור תזזיתי, שבו החשוב הופך ללא חשוב תוך פרקי זמן קצרים במיוחד.

נבחרו שני רבנים: האחד – דוד לאו שכיהן כרבה של מודיעין וענה לתשובות בתכנית טלוויזיה והאחר – יצחק יוסף, שחיבר את ילקוט יוסף, אחד מהחיבורים החשובים בהלכה היום, לא בגלל החידוש שבו, אלא בגלל היותו ספר הלכה נגיש ומקיף, שמתייחס גם ליחס ההלכה להתפתחויות טכנולוגיות שונות.

אבל מעלותיהם וחסרונותיהם של רבנים אלה הן שוליות לעומת הבעיה הבסיסית של מוסד הרבנות הראשית. מוסד זה נוצר כדי לספק שירותי דת לכלל האוכלוסיה, בייחוד בשלושה תחומים: נישואין וגרושין, כשרות וענייני גיור. אך למרות הצורך בהסכמה ושיתוף פעולה ציבורי נרחב בתחומים אלה, הרי שבפועל, יש עומס וריבוי של גישות הלכתיות שונות, שהמחזיקים בהן אינם מוכנים להגיע להסכמות ולשתוף פעולה. לכן יש המערערים על גיורי הרבנות, על תעודות הכשרות שלה, ועל סמכותם של הרבנים המחתנים. רבנים אורתודכסים שונים יכולים לחתן במועצה דתית אחת אך לא באחרת, תעודות כשרות שתקפות רק במקומות מסוימים ובמקומות אחרים אינן מוכרות, והרבנים שנתנו תעודות אלה מוכרזים כמכשילים את הציבור ומוכרים לו מזון לא כשר, וגיורים נפסלים שנים לאחר אישורם. כמובן שרבנות זו אינה מכירה כלל בידענותם ובסמכותם של רבנים מסורתיים (קונסרבטיבים), רפורמים או חילוניים.

מעבר לכך החלק הגדול של הציבור שנדרש לשרותי הרבנות הוא חילוני: יצרני מזון, בעלי מסעדות או זוגות שמתחתנים או מתגרשים. ואילו ברבנות, שהיא מוסד שנבחר בידי דתיים וחרדים והעובדים בו הם דתיים וחרדים, שאין להם בדרך כלל במגע עם חילונים – אין מבינים את פערי השפה והידע ואין לעובדיה שפה משותפת עם הצבור אותו הם משרתים, וכתוצאה הם מרבים ביצירת חוויות מתסכלות.

בנוסף, סמכויותיה של הרבנות וההשלכות הכלכליות של החלטותיה הופכות אותה לגוף חזק מדי, וכאשר ניתנת לאנשים הזדמנות להרוויח כסף קל, גם אם לא ביושר, תמיד ימצאו כאלה שינצלו זאת.

למרות הצורך במוסדות המעניקים תעודות נישואין ותעודות כשרות, אין כיום אפשרות ליצור גוף ציבורי אחד מוסכם מטעם המדינה שיעשה זאת. אי לכך נראה שעדיף שגופים כאלה יקומו בהתארגנויות ציבוריות שצומחות מלמטה, ולא כגוף מוסמך של המדינה. אלה יוכלו להיות מגוונות ושונות ולייצג עמדות שונות לחלוטין; יהיו גופים שיתנו תעודות כשרות, ויהיו אחרים שיצהירו כי פלוני ואלמונית נשואים. עמדתו של גוף מסוים תהיה מקובלת על רבים ואחרת על מעטים, העיקר הוא שהם יתנו שירותים ליחיד מתוך התארגנות קהילתית, ולא על ידי ממסד שאינו מייצג את אותם יחידים.