פרשת “פקודי”

[shashin type=”photo” id=”5069″ size=”medium” columns=”max” order=”user” position=”right”]פרשת “פקודי” היא האחרונה בספר שמות ומסכמת את מלאכת המשכן. כמו פרשת “ויקהל” נראה שהיא חוזרת על העניינים שנאמרו בפרשות “תרומה” ו”תצווה”, אך יש בה דגשים מיוחדים. יש שם דין וחשבון, על הכמויות המדויקות שנאספו ותיאור הכנתם של הפריטים האחרונים במשכן. במטרה להראות שכמויות הזהב והכסף האדירות שנאספו שימשו אך ורק למטרות המשכן ולא הגיעו לידיים פרטיות. משה והתורה מראים לנו, שעל כל העוסק בצרכי ציבור להציג שקיפות מלאה על מעשיו,  ועל חובתו להקפיד על רישום נאות ועל הצגת נתונים מדויקים על ההכנסות וההוצאות לעיני כל דורש. נורא לחשוב עד כמה רחוקה דרישה זו מהמציאות של העוסקים בצרכי הציבור בימינו…. 

המשפט “כאשר צוה ה’ את משה” חוזר כשלושים פעם בפרשה ומדגיש שהמשכן הוקם על פי ציווי אלוהי, להבדיל מחטא העגל, ולהראות שלמרות שבהקמת המשכן וציודו היו מעורבים אמנים רבים, שמטבע הדברים הם אינדיבידואליסטים ויש להם צורך בהטבעת חותמם האישי, בכל זאת נשמעו ועשו הכל על פי הצווי.

כאשר תמה המלאכה סקר משה את שנעשה, ונאמר שברך את בני ישראל, בלי שצוין מה היתה הברכה. חכמים מייחסים את פרקים צ’ (מפסוקו האחרון) ופרק צ”א במזמורי תהלים לברכת משה. מצוין תאריך הקמת המשכן, ביום הראשון בחודש הראשון, דהיינו א’ בניסן. הפרשה מסתיימת בתיאור שובה של השכינה, זו שהסתלקה ממחנה בני ישראל לאחר פרשת העגל, כענן למרכז מחנה בני ישראל.

 [shashin type=”photo” id=”5321″ size=”large” columns=”1″ order=”user” caption=”y” position=”center”]