על פשעים ועברות קלות?

[shashin type="photo" id="4605" size="medium" columns="1" order="user" position="right"]הרב עמיטל נוהג לספר סיפור על האדמו"ר הזקן ובנו:

אדמו"ר הזקן ישב ולמד בחדר. בחדר לידו ישב בנו האדמו"ר השני של חב"ד ולמד. לפתע שמע אדמו"ר הזקן בכי של תינוק. בעל התניא ידע שהבוכה הוא נכדו,  מי שעתיד להיות אדמו"ר השלישי של חב"ד, שלום בער . האדמו"ר הזקן חיכה שבנו יטפל בתינוק, אך כשהבכי נמשך. קם  אדמו"ר הזקן והלך להרגיע את התינוק. בדרכו ראה שבנו יושב ולומד, כאילו כלום לא קורה. אדמו"ר הזקן הלך הרגיע את התינוק ובשובו נכנס לחדרו של בנו אדמו"ר השני. שאל בעל התניא את בנו: " לא שמעת שבנך התינוק בוכה? " ענה לו אדמו"ר השני " סליחה, אבי ומורי, אך לא שמעתי בגלל ששקעתי מאד בלימודי". אמר לו אדמו"ר הזקן "מי שלא קשוב ולא שומע קול תינוק בוכה ולא עוזב לימודו בשביל לטפל בתינוק, לעולם לא יהיה תלמיד חכם".

הסיפור מדגיש את החובה להקשיב, אך לא פחות מכך הוא מזכיר לנו את נטייתנו לא לשמוע ולא להקשיב. האדמו"ר השני בסיפור אינו איש רע, הוא איש השקוע בדבר הכי חשוב לו, ובמובן מסויים בדבר שהוא מזהה כייעודו בעולם, הסיבה לה נוצר, לימוד התורה.  ובכל זאת הסיפור,  ואם נודה על האמת גם הרגש האנושי, רואה באקט שלו כישלון מוחלט.

למה זה קורה? היתכן שתלמיד חכם נתקע בתלמוד התורה שלו, שמרצה נתקע במחקרו, ומתקן עולם עסוק במשימה שנטל על עצמו ואינו "שומע את קולו של תינוק", או את קולותיהם של הסובבים אותו? איך קורה שהקולות האנושיים שסביבנו, אינם נשמעים ואנו עסוקים בצעדינו הבאים קדימה.

אני רוצה לנסות לחבר עוד שני  ספורים לדיון. ועל אף שהם חוויה אישית שלי, הם נפוצים מאד. לפני כמה שנים  גנבו את מכוניתנו. הלכנו למשטרה ומילאנו תצהיר במשך כשעתיים, ומשם לחברת הביטוח. במשטרה לא שאלו שאלות קשות,  אך טרחו לדווח לנו שכאן בעצם נגמרת עבודתם. הם לא מתכוונים לחקור, להציב מארבים, או לבדוק אם מישהו ראה. הם פשוט מילאו את הטופס, הוסיפו את המקרה למאגר המידע על פשעים, ובזה סיימו את תפקידם. כשחזרתי הביתה שאלתי את עצמי למה מצב ענינים זה לא מטריד אותנו?!

המקרה החזיר אותי לשיעורי אזרחות, ולהנחה שמשטרה היא בעצם כלי של קבוצת אנשים שהגיעו ביניהם להסכם.  אמנה חברתית הקובעת שגם אם חס וחלילה, מישהו יפשע בעיר יהיה מי שיתפוס אותו ויגן על הנפגע. אולי אפילו יפעל למנוע ממנו לפגוע עוד בטרם יעשה הפשע. הסכם זה הוא אחד היסודות הראשונים של מדינה מתוקנת. איך, אם כך, קורה שהמשטרה שלי אינה מגינה עלי ועל כל בעלי הרכב האחרים במדינתנו, וזה לא מפריע לאיש?! התשובה הפשוטה היא שיש ביטוח. לכן בעצם לא קרה שום דבר נורא, אולי זו אפילו הזדמנות למצוא רכב חדש.

בעצם יש פה תהליך די פשוט. הרכב נגנב ואני מרוצה, או לפחות לא מאד סובל כי אני יכול לקנות רכב חדש יותר ללא צורך לעסוק במכירת המכונית שלי.  הגנב אני מניח, גם הוא שמח בחלקו כי הרוויח משהו. חברת הביטוח קיימת למקרה שהרכב שלי יגנב, ואם במקרה יעלה אחוז הגניבות היא פשוט תגדיל את גובה הפוליסה. המשטרה מרוצה כי איש אינו מאוכזב ממנה, ויש בידה אפשרות להמשיך לטפל בדברים החשובים באמת. ולהשלמת המעגל, כולנו מרוצים כי לא צריך להגדיל את תקציב המשטרה.

נזכרתי בסיפור זה כששמעתי שחבר קרוב גילה ברישומי האשראי שלו, חיובים רבים על קניות שלא ביצע. לאחר שדיווח על כך הוחזר כספו ( אפילו בתוספת ריבית).הן חברת האשראי והן המשטרה אמרו או לפחות שידרו שאין בכוונתם לחקור את המקרה. גם במקרה זה החבר לא ניזוק , חברת האשראי מכסה את עצמה בביטוח ובעמלות אותו היא גובה מן הסוחרים, והמשטרה יכולה להמשיך לעסוק בעבירות חמורות.

אז איפה הבעיה?  הבעיה היא "שהתינוק בוכה" והמדינה שלנו מלאה חטאים עבירות ופשעים ואנחנו לא חייבים "לשמוע".  אנחנו יכולים להמשיך לשבת בחדר ולעסוק בדברים החשובים באמת, בכל אותן משימות מפתח שהצבנו לעצמנו:  קריירה , משפחה, פרנסה, או אולי לנצח במשחק המחשב שלנו.

כשהנביא עמוס שואל באופן רטורי "אם יתקע שופר בעיר", הוא משוכנע שתהיה חרדה. כאשר אנו חושבים על אלימות קשה, על פגיעה ברכושנו אנו מדמיינים שזה יפריע למישהו, ויטריד את הסובבים אותנו, אז למה זה לא קורה?

אחת הסיבות היא שהתרגלנו להתמקד במסע העצמי, בצמיחה ובהתפתחות האישית שלנו. כדי להמנע מפגיעה באחר הגענו לצמצום מגע, לריחוק.  המצב  הזה מטשטש את הצורך בהסתכלות סביבנו, בתשומת לב לאדם אחר, ומאפשר לנו לעבור לסדר היום לאור גניבות רכב, רכוש או אשראי.

בעיני חברה שיש בה חטא, שיש בה צער, מחייבת את האדם למצוא את כוחותיו הייחודים כדי לצמצם בכי ועוולה. כאן נמצא אחד היסודות של התפיסה שעומדת ביסוד היהדות המסורתית, הקהילתיות. קהילה אינה מונח טכני, היא אינה מקבץ אנשים שנאסף כדי להתפלל. קהילה היא קבוצה של אנשים ששמה במרכז מחויבויותיה את החיבור בין היחידים. האנשים בקהילה רוצים להכיר אחד את השני, להפגש, ולהיות מסוגלים "לשמוע את בכיו" של השני, להתייחס לעוולה ולחטאים שנתקלים בהם, ואפילו להיות מוכנים, בלי לפגוע בעצמתו וכוחו של היחיד, לסמן לו את החטאים והעבירות שלו. 

אי אפשר לקיים אדם בעולם בלי להכיר בכוחותיו ויכולותיו.  כשאדם בא לעזור לאחר הוא צריך לזכור שבכל אדם יש עצמה אדירה. יכולת לעזור לאדם אחר נמצאת בשותפות בין שניהם, בכך שהם מסכימים  ביניהם, על אחריותם ומחויבותם לעולם טוב יותר.

כאן בקהילה אנו מנסים למצוא את העולם המשותף שלנו. אנו מנסים לראות כיצד הכוחות של כל אחד מאיתנו יהיו חלק מעיצוב של קהילה חזקה יותר, וישוב טוב יותר.

האתגר של כל אחד מאיתנו הוא להירתם לתוך המרחב הזה של יחידים, ולהפוך אותו לעולם של ערבות הדדית, בו שלוות הנפש האישית  מופרת כאשר חבר מצוי בבעיה, בו המיומנות הייחודית ליחיד משמשת את כל מי שיש לו צורך בה.

רק הירתמות כזו של כל אחד מאיתנו לקהילה, המחויבות והערבות הקהילתית עשויות לעמוד אל מול הפרגמנטציה של היחידים, ולאפשר לנו "לשמוע באמת את קולו של התינוק".

 

Tסומן בתגיות: , , , , ,
פורסם בקטגוריה משולחנו של הרב אבי (בדימוס), ניוזלטר 'קולנו'

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים *

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"