על הסופה והמסורת

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]השבוע שחלף עמד בסימן מצוקה, שנגרמה בגלל הסופה הגדולה, שלא היינו מוכנים לה, והדגישה את הקושי של תלותנו הכמעט מוחלטת באספקת החשמל.

עובדה היא שברוב הבתים אין חלופה לשימוש בחשמל לצורכי חמום ובישול, וגם חמום באמצעות סולר דורש שימוש במשאבה ומערכת הצתה חשמליות. המצב מחמיר בבתים שתריסיהם חשמליים, כירות החימום קרמיות, והטלפון זקוק לחשמל. לרבים נדרשו יצירתיות ותושיה כדי להתגבר על הבעיות שנוצרו עקב ניתוק בזרם החשמל.

במובן מסוים נראה המצב שנוצר כמטפורה (ראוייה) לציר המודרנה – מסורת. אף שאין איש המתכוון ברצינות להחזיר את תנורי הנפט לחמום, או לשוב ולהאיר את הבית בנרות במקום בחשמל, הזכירה לנו הסופה את חשיבותה של ההערכות מראש, ואת העובדה שחלק מן המוצרים הישנים אכן מתאימים יותר בעת כזו.

כך, אם כי אני מודה שבעוצמה שונה, נראה לי תפקידה של המסורת בחיינו. היא לא נועדה להחליף את המודרנה וערכיה, או לדחות את כניסתה לחיינו, אך תפקידה להוות מנגנון איזון ומשען אל מול אותם רגעים ומצבים שהמודרנה לא נותנת להם מענה. 

קחו את הכשרות כמשל, לא ברור שיש לה ערך בריאותי, לעתים היא אפילו יוצרת מצבי אי נוחות, אך היא מזכירה לנו כי עלינו לבחור מה ראוי לאכול ומה לא ראוי, ושכדאי לברור בין השניים. דוגמא אחרת היא הערך ”כל ישראל ערבים בה לזה“, המזכיר לנו כי גם כאשר פיתוח האני חשוב כל כך, יש מקום לפתוח עיניים החוצה, אל השכנים והסביבה. 

הסופה הדגישה זאת, ועזרה לנו לא רק לראות מה מצבנו, אלא גם מה מצבם של שכנינו. 

אני קווה שסופה זו חשפה את נקודות התורפה והמצוקות שלא היינו מודעים להן, וכי בפעם הבאה תהיה ההיערכות שונה ושגם שכנינו על ההרים הגבוהים (אנשי בית ג‘ן וצפת, למשל) יזכו למערך גיבוי שיספק את צרכיהם, ויוכל לענות לאתגרים.