חנוכה ואני

חנוכייה מסביבונים
חנוכה ואני.   
זכרונותי הראשונים מחג החנוכה, (המנציח את חנוכת המקדש בזמן מרד המכבים בשנת 164 לפנה"ס, לאחר שטימאוהו השליטים ההלניים) מתחילים בהצגה בכתה ב' וממשיכים במרוצי הלפיד, מאז שהצטרפתי לתנועת הנוער "מכבי הצעיר" בכיתה ג'.

לימיםבאוניברסיטה העברית בירושלים, למדתי את תולדות התקופה מפי פרופ' מנחם שטרן ז"ל, שכתב כמה ספרים  בנושא. נחשפתי למידע רב ולניתוח קרבות (שעד היום ניתן ללמוד מהם) בתחילת שנות ה- ה-80 עת יצא לאור ספרו המונומנטלי של פרופ' בצלאל בר כוכבא, "מלחמות המקבים". תרגומים חדשים מיוונית לעברית, של הספרים "מקבים א'" ו"מקבים ב'" שהתפרסמו, הרחיבו את קשת המידע על התקופה, כמו ספרים נוספים שפורסמו בנושאים אחרים הקשורים בחשמונאים ותקופתם.

בעידודו של הרב צבי ברגר, נשאתי במשך מספר שנים, דבר תורה על חג החנוכה, כל שנה בנושא שונה, ובעזרתו של הרב אבי נוביס דויטש הצלחתי להגשים חלום ישן, כשארגנתי יום עיון על החג, במסגרתו היו חמש הרצאות בנושאים שונים.

תחילה הייתי מלא התפעלות מגבורתו וכושרו המנהיגותי של המצביא יהודה, השימוש בדיפלומטיה והעוצמה הצבאית של יונתן, חוכמתו המדינית והפוליטית של שמעון, שהביאו להקמת המדינה החשמונאית בראשותו של שמעון, לאחר שכל אחיו נהרגו בשנת 140 לפנה"ס. 

בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס הגדיל את שטח המדינה ע"י כיבוש שטחים והגדיל את מספר התושבים היהודיים על ידי גיורם של האדומים בדרום.

אך בתקופה האחרונה מטריד אותי סופה של המדינה החשמונאית. המלך ינאי אלכסנדר, שירש את אחיו יהודה אריסטובולוס שנפטר לאחר שנה בשלטון, ניהל מדיניות חוץ הרפתקנית למדי והשתתף במלחמות רבות, שבחלק מהן ניגף, ובנוסף לא חידש את הברית עם רומא, שראשיתה עוד בימי יהודה המקבי, בימי המרד נגד הסלווקים ההלניסטים מסוריה.

בימיו הגיע השסע בין הצדוקים תומכי שלטונו, לבין הפרושים שהיו רוב העם לממדים בלתי מוכרים.  פרצה מלחמת אזרחים שנמשכה 7 שנים ונהרגו בה רבים.

שלומציון המלכה שירשה את בעלה, ינאי אלכסנדר, פעלה להרגעת הרוחות.

בניהם של ינאי אלכסנדר ושלומציון, יוחנן הורקנוס השני ויהודה אריסטובולוס השני, שהתמנו, האחד לתפקיד כהן גדול והשני למלך, נלחמו ביניהם, כי כל אחד מהם רצה את השלטון כולו.  הם גרמו לקרע בעם, לאבידות ונזקים רבים.

לכידות העם, שהתבטאה בחוקה, (לפיה ניתן השלטון לשמעון החשמונאי לאחר פשרות בין הזרמים השונים) הלכה והתמוססה.

בשנת 63 לפנה"ס, שלחה רומא את פומפיוס לאיזור, כדי להשתלט על  הפעילות נגדה, ומפני שברקע קיים  גם אי חידוש הברית בין יהודה לרומא.

פומפיוס מכה את שודדי הים, כובש את מה שצריך וקובע את משכנו בדמשק. ברור שיהודה שעד עתה היתה עצמאית, עתידה ליפול בידי הרומאים. 

אילו היתה מדינת החשמונאים מלוכדת וחזקה ובעלת מנהיגות רצינית ואחראית יכולה היתה להסתפח לאימפריה הרומית תחת שלטון עצמי, כפי שקרה בימי הורדוס., אך אוי לבושה! המדינה החשמונאית מפוררת, ואל פומפיוס מגיעות שלוש משלחות, של כל אחד משני האחים החושב כי הוא המתאים להיות המלך ומשלחת של העם שאינו מעונין במלך ורוצה להפטר משניהם, במקום משלחת אחת חזקה ומלוכדת,

בסופו של דבר, לאחר שתומכי אריסטובולוס מתבצרים בהר הבית, שנכבש בידי פומפיוס אחרי קרב, הוא ממנה את יוחנן הורקנוס השני לכהן גדול. יהודה אריסטובולוס נעצר, מתמנה נציב רומאי ומהמדינה היהודית נלקחים שטחים שהיו שייכים לה.

המדינה החשמונאית מאבדת את עצמאותה ומתחיל עידן חדש תחת שלטונם של נציבים רומאיים.  מתחיל המסלול שיביא כעבור כ-100 שנים לחורבן הבית השני.

הלקח שלי והמסקנה לגבי ימינו היא שאסור לעם ולמדינה לאבד את הלכידות.  אני תקווה שהבחירות המקומיות האחרונות מראות שאנו בדרך הנכונה, לאחר כל הקולות שנשמעו על הדרה של חלק מהעם או חלק מהאזרחים.

חג חנוכה שמח!

כתב עמי ווטרמן

 

 

 

 

[i]

 

 

 

 

 

 

 

Tסומן בתגיות: ,
פורסם בקטגוריה חברים משתפים, חגים, ניוזלטר 'קולנו'

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים *

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"