מקולמוסם של חברים

מקולמוסם של חברים ספור בהמשכים משל אילנה באר 

בתודה קיבלתי את רשותה של אילנה לפרסם מדי שבוע ב"קולנו" את קטעי הספור שהיא פרסמה ועדיין מפרסמת בפייס בוק. 

מעט מציאות, הרבה דמיון וגם הומור.  טוב פעם גם לצחוק מעט לא כן!?

וכך כתבה אילנה מחוויותיה כשבוקר אחד גילתה שכבר אינה לבד בשטח, כאשר אל מאחורי ביתה מגיעה "הקידמה" ומחליפה את הטבע.

איך הפכתי בוקר אחד לנושא תשוקתם של תשעה פועלי בניין?

כמנהגי בכל בוקר התיישבתי בחדר העבודה ליד המחשב לראות מה הוליד הלילה מבחינת מיילים, טוקבקים ופייס-בוק. התיישבתי על כסא המנהלים שלי לבושה רק בחולצת שינה ובבגד תחתון חדש בצבע גוף. בעודי מעיינת במחשב, חשתי שזוג עיניים נעוצות בי. הבטתי מהקיר הדרומי שכולו זכוכית וראיתי את אחד הפועלים שעובדים בהכשרת שטח לבניית הבית האחרון ברח' אדיר, נועץ בי מבטים מתעניינים.

השטח הנבנה ממוקם הרבה יותר גבוה מביתי . תוך דקה, כנראה לקול קריאתו, נוספו עוד כמה פועלי-בניין, וכולם פונים אל חלוני. מאחר ובשורת המתבוננים לא נשאר מקום, עלו כמה מהפועלים שהגיעו אחרונים, אל היציע, שהוא החצר ששוכנת לצד המגרש שעוד גבוהה ממנו. הם עמדו נשענים על הגדר שלה ומתבוננים בי, תוך החלפת רשמים בשפה שלצערי, אינני מבינה.

עכשיו קלטתי שכל עוד לא אעשה מעשה, הצופים הצעירים וגם המבוגרים לא ישובו לעבודתם, וגם אני אשאר תקועה במושב המנהלים שלי. הייתי חשופה לגמרי, ישובה על הכסא שהמרחק בין המסעד לבין המושב רחב ופתוח וחושף לראווה את ירכי הלבנבנת לעין כל. ביקשתי מכלבי שיביא לי שמיכה אך הוא המשיך לקשקש בשמחה בזנבו ואפילו לא נבח על הצופים.

היה ברור לי שבשל המרחק, נדמיתי להם כאישה עירומה, קצת מלאה, שיושבת על הכסא כששערה הבלונדיני פזור. החלטתי לסיים את ההצגה. חטפתי כרית מהספה שעליה ישב כלבי המאושר, ותקעתי אותה בין המסעד למושב הכסא בצד שפונה לחלון. התחלתי להסיע את כסא המנהלים שלי באופן אלגנטי לאחור כדי להסתלק מנקודת התצפית. אולם לפתע נתקעתי, ממש מול החלון, לא יכולתי לנוע לא קדימה ולא אחור. אחד מצעצועי הבד של בילי הכלב הסתבך בתוך אחד הגלגלים של הכסא, ותקע אותי במקום. לא נותרה לי ברירה אלא לקום במלוא הדר יפעתי, לגשת לצד החלון ולהוריד את התריס החשמלי עד לחצי.

מבחינת הפועלים ההצגה נגמרה, מבחינתי היא רק החלה. אחרי שנים שבהן אני האישה הבלתי נראית, הייתי לכמה רגעים משאת תשוקתם של תשעה פועלי בניין. את כתמי השמש בפנים ואת הקמטים הם לא ראו. שיער השיבה שטרם נאסף לקוקו מוקפד כיאה לגילי, נידמה להם, בשעת בוקר מוקדמת זו, כשיער בלונדיני שופע ואת הבגד התחתון בצבע גוף פירשו כגוף עצמו. הורדת התריס, כמו הורדת המסך סיימה את  ההצגה. הדרן לא נתתי.

המשך יבוא.

 

 

 
 
 
 
Tסומן בתגיות:
פורסם בקטגוריה חברים משתפים, ניוזלטר 'קולנו'

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים *

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"