משולחן העורכת – בין שואה לתקומה על ימי הזכרון

הערה: פוסט זה כבר הועלה גם בפייסבוק.

בימים שלפני ימי הזכרון הועלו דבריו של שר הפנים בממשלת ישראל דהיום, (מאמר מישראל היום משנת 2014) על כך שהתאריך שנקבע לזכרון השואה והגבורה, היום בו פרץ מרד גיטו ורשה אינו מחייב אותו ואת החרדים. בין היתר הסביר שבלוח הזמנים היהודי קיים יום “הקדיש” הכללי יום שנועד לתפילה ואבל ולכן אין צורך ביום נוסף שנקבע על ידי החילונים, הוסיף שהצפירה היא מנהג זר ואינו מחייב יהודים.

הדברים פורסמו אז כאשר עדיין לא היה שר, אך בפרסום חוזר עליהם, אם אינך בודק תאריכים, זה כאילו נכתב היום ומפי שר בממשלת ישראל.

בעת הפרסום הוא היה רשאי לחשוב ולומר את כל שעולה בדעתו כי היה כביכול אדם פרטי. אך כשר בממשלת ישראל דהיום היה עליו לדאוג להבהרת הדברים ולהתנער מהם אפילו למראית עין, כי כשר עליו לכבד ציבורית את החוקים שנקבעו על ידי ממשלות קודמות ואת אזרחי ישראל הרבים הרואים בשני ארועי הזכרון ובמעמד הצפירות את הדרך הנאותה לציינם.

לחצו כאן כדי לצפות בחוק יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.

קישור לחוק יום הזכרון לשואה ולגבורה.

בכל שנה נשמעת ביקורת על חרדים שאינם עוצרים את חייהם לדקה או שתיים בעת הצפירה, ומפורסמות תמונות וסרטונים בהם נראה שכאילו “להכעיס” הם יוצאים לרשות הרבים דוקא בזמן זה, תוך התעלמות מוחלטת מרגשותיו של צבור אנשים גדול, שזה חשוב להם. לאחר מעשה הם מתלוננים על ביטויים לא ראויים המושמעים כלפיהם.

בכל מיני נושאים הקשורים בהדרת נשים או בכל נושא בו רוצים להצר צעדי האזרחים החילוניים שבנו, אנו שומעים לאחרונה שעלינו להסכים להם כי הם בגדר ״מנהג המקום״. גם דברים שעד לפני שנים ספורות לא היו כלל מנהג המקום כמו הדרת נשים בכותל, שירת נשים וכל הפרשנויות המחמירות והולכות מידי יום לביטויים וסוגיות שונים בכתובים; ומה על ״מנהג המקום״ של אזרחי ישראל רובם, שהחוק קובע שזו הדרך של מדינתם לשמר את הזכרון?!

לעומת החוק בנושא יום הזכרון לחללי צה״ל שכולנו חייבים בו, לעמידה ולדומיה בעת הצפירה יש משמעות נוספת. היא לא באה רק כדי לשמר את הזכרון אלא בעיקר כדי להביע תמיכה וביום הזכרון לומר לבני המשפחות השכולות שקורבנם כבד מנשוא, ״אנחנו אתכם״! כל אחד מאיתנו וכל העם כולו עמכם. תמיכה וחיזוק המגיעים להם מאזרחי המדינה כולם מכל העדות, הדתות והמגזרים.

גם ביום הזכרון לשואה ולגבורה יש משמעות דומה לעמידה ולדומיה. השואה לא היתה וחלפה מן העולם. האנשים ששרדו, המשפחות הרבות שעדיין אבלות גם בדור השלישי והלאה בשרשרת הדורות, זקוקים להרגשה התומכת,לחיבוק שמתבטא בעמידה המכבדת של דקה או שתים….. גם אם (כדבר השר) יש בלוח השנה היהודי יום מיוחד שבו אפשר להתפלל לאל עליון. אבל מה על הכבוד לכל אחד מאיתנו לצערו ולאבלו? ומה על מערכת המצוות היהודיות והאוניברסליות של “בין אדם לחברו״?!

השנה בעת השמעת הצפירה ביום הזכרון לשואה היינו בנסיעה. בצפון הארץ בכביש ראשי נעצרה התנועה ורבים כמונו יצאו מהמכוניות ועמדו. אני מאמינה שמאחר שבצפון יש בני מיעוטים רבים הנעים בכבישים, גם באותו יום היו שם מספר לא מבוטל של אזרחים שאינם יהודים שעצרו לצד הכביש, עמדו וכבדו את מה שמסמל היום הזה. כבת למשפחות שרבים מתוכן אבדו בשואה הרגשתי חיבוק אנושי חם וגאווה על העם שסביבי והמון תודה על הכבוד והשקט שניתן לי להתייחד עמהם.

מה מקור ההפגנתיות וההתנגדות של אלה שאינם מכבדים; גם לא את החוקים בדבר ימי הזכרון. למדינת ישראל לשיטתם, אין זכות קיום אלא בבוא המשיח! לא מקובל עליהם שהציונות הביאה להקמת מדינת ישראל עוד בטרם הופיע זה רכוב על אתון לבנה.

הם ממשיכים להינות מפירות העשייה הציונית אך ממאנים לכבדה ולהכיר בה, ואני מפנה אליהם ואל מנהיגיהם שאלת תם. אם האל הוא יוצר הכל ובכוונת מכוון, אולי גם הציונות מעשה ידיו…….. ומדינת ישראל נולדה מתוך כוונתו!? היו די הרבה נסים שקרו לעם ישראל בתקופת הקמת המדינה, האם לא ניתן לראות בכך את אצבעו של הכל יכול?!

חומר למחשבה!

אסתי