לפרשת השבוע “כי תבא”

[shashin type=”photo” id=”4668″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”] החלק הראשון של הפרשה עוסק במצוות הקשורות בארץ ישראל והחובות של הבאת ביכורים והעלאת מעשרות לקיום המשרתים בקודש, וכחלק ממערך התמיכה הסוציאלית בעניים ובאלמנות.

ביכורים

[shashin type=”photo” id=”4674″ size=”medium” caption=”y” columns=”1″ order=”user” position=”left”]”והיה כי תבואו אל הארץ… ולקחת מראשית פרי האדמה אשר תביא מארצך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלוקיך לשכן שמו שם”. אדם המגדל בחלקת אדמתו את אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל מצווה להפריש ביכורים. בראותו את ביכורי גידוליו, עליו לתת בהם סימן, ומאוחר יותר להביאם לירושלים.

אנשי המחוז היו מתכנסים באחת הערים וצועדים בשיירה לבית-המקדש כשבידיהם סלים עמוסי פירות מובחרים. בראש התהלוכה צעד שור, שהיה מיועד לקורבן, וקרניו מצופות זהב. כל הדרך שרו וניגנו מזמורי תהילים לקול צלילי החליל, עד הגיעם לקרבת ירושלים שם היו יוצאים אנשי ירושלים לקבל את פניהם ויחד היו צועדים לבית המקדש.

מצוות הביכורים מזכירה לאדם שלא בכוחות עצמו הגיע להצלחה ולשגשוג, כי בלי עזרת ה’ לא היה זוכה לשפע ועושר. לכן את תחילת היבול והמובחר שבו הוא מביא לה’ אשר לו הארץ ומלואה.

מעשרות

בהמשך דבריו מעורר משה את העם אודות הבאת המעשרות, לא יאוחר מאשר בשנה הרביעית ובשנה השביעית בחג הפסח. בשנה הרביעית ובשנה השביעית, היא שנת השמיטה. אז היו מביאים את כל המתנות והמעשרות שנשארו בביתם אל בית-המקדש ואומרים וידוי; “…בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי (מתנות כהונה) ולגר ליתום ולאלמנה (מעשר עני) ככל מצוותך אשר צויתני…”. הצהרה זו מחייבת, שהרי אף אחד לא יעיז לשקר בבית-המקדש, ובכך מבטיחה את קיומן המלא של מצוות חשובות אלו.

לאחר גמר ביצוע המצוה מבקש היהודי מאלוקיו; “השקיפה ממעון קודשך, מן השמים, וברך את עמך, את ישראל…”.

ברכות ותוכחות

[shashin type=”photo” id=”4675″ size=”medium” caption=”y” columns=”1″ order=”user” position=”right”]פרק נוסף בנאומו של משה רבנו לפני כניסת בני-ישראל לארץ. הפעם הוא מביא בפני העם את הברכות והתוכחה, אותם יקראו השבטים על הר גריזים ועל הר עיבל. דברים מעין אלה הושמעו כבר על-ידי משה רבנו, וכתובים בספר ויקרא בפרשת בחקותי. שתי הפרשות נקראות בסמיכות לחגי ישראל; האחת לפני חג השבועות והשניה לפני ראש השנה, אם כי בהפסק של פרשה אחת בינם לבין החג.

האבנים

נהר הירדן מבדיל בין עם ישראל לארץ המובטחת, ובהזדמנות זו, לאחר שחזר ופרט באוזניהם את מצוות התורה, מורה להם משה על אותן פעולות הקשורות בחציית הירדן, והרגעים הראשונים על אדמת ארץ כנען. “והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ, והקמת לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד…”

מהי מטרת האבנים שחשיבותן היא כה רבה עד שיש להקימן באמצע צליחת מי הירדן” וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב”. באמצעות אבנים אלה ביקש משה להשריש בלב העם, בפעם נוספת את מטרת היסוד שבעטיה זכה בארץ ישראל.

חידוש הברית

בין משה לעם בארץ מואב לפני הכניסה לארץ, לאחר שכבר כרת ברית עמם בהר סיני. זהו החוזה בין עם ישראל לאלוהיו. שמירה על קיומו מביאה שפע של ברכה והצלחה במלחמה, כמו בחיי היום יום, גשמים בעתם וחמה במועדה. 

אך אי קיומו גורר אחריו קללה, צרות ובעיות: “והיה אם לא תשמע בקול ה’ אלוקיך ובאו עליך כל הקללות”. במבט לאחור אפשר לראות את התגשמות חלק הדברים הנזכרים בפרשה: “והפיצך ה’ בכל העמים מקצה ועד קצה הארץ”. שנות גלות ארוכה, בכל פינה על פני כדור הארץ. ומעט נחמה, למרות הכל לא יתנתק הקשר בין העם לאלוהיו.