לא להתרגל לרעות הפוקדות אותנו

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]לא להתרגל, זה הקול שדבק בי מאז ישבתי בכיכר אחרי הרצח של עלי דוואבשה ושירה בנקי.  קול שנבע מן השיחות שם בכיכר ושאלות על למה יצאתם עכשיו? ובמה שונות הרציחות האלו מרציחות אחרות? התשובה שעוברת במוחי להרוגים ולנרצחים האחרים התחלנו להתרגל לאלה עוד לא. כמעט כאילו נרצחי פיגועים ונרצחים והרוגים אחרים הם בבחינת כלב נשך אדם, והם חלק מן המציאות שקבלנו על עצמנו.

ככל שאני מרבה בחשיבה, עולים בדעתי גם הרוגי תאונות הדרכים, אלה שאבדו בתאונות עבודה,  חולים שמתו ממחלות, קרבנות פשע וגם על ג’ שהתאבדה בבית הזונות בו הועסקה בזנות בחמש עשרה השנה האחרונות.

יש קושי נפשי גדול, בבחירה שלא להתרגל. היא מצמצמת את היכולת שלנו לתפקד, לחיות את היום יום, להתמסר למשפחה, לחברים, לעבודה. היא יוצרת תביעה אינסופית במהותה למנוע כל כך הרבה רע וטעויות שנמצאים מסביבנו. תביעה שאנו יודעים שאין לנו שום יכולת לממש.

זה נכון, אין ביכולתנו לגמור את המלאכה, אבל אסור לנו להיבטל ממנה. קודם כל תודעתית ומעבר לזה גם בעשייה, לדעת שכל היום עשינו לפחות דבר אחד לצמצם את כל המוות הנורא הזה.

במקרים רבים , לא נסכים עם אחרים על דרכי הפעולה, זה ודאי נכון לגבי מניעת טרור פלסטיני וזה בהחלט יכול להיות נכון גם בהרבה מקרים אחרים. לכן חלק מן העשייה שלנו הוא פשוט להביא את זה למודעות של אדם אחר, לשאול מה דעתו, ולהתלבט איתו יחד.

חלק אחר הוא בהבנה שחלק מכספנו ילך לארגונים המקדישים את עצמם כדי לסייע בנושאים אלו: תמיכה בקרבנות זנות, מניעת זיהום האוויר והסביבה, הסברה על נהיגה בטוחה, פעולות לשינוי מדיניות תחבורה, עידוד קבלת השונה וחינוך נגד גזענות וכיו”ב.

וחלק נוסף הוא דווקא במעגל הכי קטן והאישי. לבחור מספר מצומצם מאד של אנשים שצריכים את תמיכתנו ועזרתנו ולהיות שם בשבילם, לא באופן חד פעמי נקודתי אלא באופן מתמשך, זה יכול להיות להט”ב שמשפחתו ו/או סביבתו לא מקבלת אותם, או השכן הערבי מהישוב הסמוך, החרדי שזוכה למבטי כעס, קרבן זנות, או אדם המבקש צדקה, או חולה בביתו או בבית החולים. יש דוגמאות רבות אחרות, והאתגר הפשוט הוא שהמוות שסביבנו ישנה את סדר היום שלנו, ושנקבל על עצמנו,  רבע שעה ביום בערך שבה אנו עושים משהו כדי להציב לו אלטרנטיבה.