כבד את אביך ואת אמך – כיבוד הורים ומורים

[shashin type="photo" id="4605" size="medium" columns="1" order="user" position="right"]"על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים". כך אנו אומרים מדי שנה בסדר הוידוי ביום הכיפורים. מדוע יושבים במשפט זה לצד זה הורים ומורים? מדוע כרכו את כבודם יחד, או לחלופין את הזלזול בהם יחד?

הגמרא תוהה מה קורה כאשר אדם צריך לחוש הן לעזרת רבו והן לעזרת אביו וקובעת שחובת הכבוד כלפי הרב קודמת, אלא אם כן אביו הוא תלמיד חכם בעצמו.

הסימון של "כבוד רבו", כלומר דווקא הרב שלימד אותו נמצא במעמד גבוה מזה של ההורים מפתיע, ויהיה מי שיטען שמקורו ממניעים פסולים. אבל נדמה לי כי "כבוד רבו" נובע משני עניינים: הראשון – סימון התורה כדבר חשוב, שמי שמחזיק בה צריך כבוד; והשני – ההבנה שחשיבותו של כבוד הרב היא ביכולתו של התלמיד ללמוד ממנו.

אם במובן מסויים החינוך ומערכת היחסים עם הורים היא מגוונת יותר ומבוססת על מגוון רחב של מודלים, מערכת היחסים בין מורה לתלמיד חייבת להיות מבוססת על כבוד.

בדורנו, אנו עובדים על מערכות יחסים מורכבות יותר. אנו משתדלים לצמצם את תפקידה של היררכיה בקשר, ומנסים ליצור קשרים שנובעים מהדדיות, מתחושה שיש מה לתת ולקבל, ובמקרה הטוב פשוט מן המחויבות לכבודו של כל אדם באשר הוא אדם.

אל מול מודל זה של קשר אנו מקיימים גם קשרים רבים שבבסיסם כלכלי או אינסטרומנטלי. אנו נותנים דבר מה, בדרך כלל כסף, ובעבורו אנו מבקשים תמורה. לעתים הכסף יכול להוות צידוק לתביעות וציפיות שאינן סבירות, שלא היינו מוכנים לבקש מעצמנו. לעתים הוא מתווה מערכת יחסים שנבחנת אך ורק בשרות אותו אני מקבל: במידה שאני מרוצה ממנו – היא נשמרת, ומתפרקת כשאיני מרוצה.

זה מודל סביר למדי להתקשרות עם בעל מקצוע: אם הרכב שלי מתוקן בסוף התהליך – אשלם, ואחזור כשיהיה לי צורך נוסף בשרות; אך אם איני מרוצה מהתיקון, או אם אין ביכולתו של המוסכניק לתקן את התקלה – אני מחפש תחליף. האם זהו הקשר שאנו רוצים שיהיה עם מורה, האם כך צריכה להיראות העסקת מורים בבתי ספר?

התשובה בעיני היא, כמובן, לא!

משום שתפקידו של המורה אינו לתקן קלקול כלשהו, להוסיף הרחבת זכרון. הוא חייב להיות דמות חינוכית משמעותית, שלאורה בוחר התלמיד כיצד לחיות את חייו; שההכרות המעמיקה עמו גורמת לו לגלות ערכים אנושיים ואחרים, גורמת לסקרנות ועניין, ולרצון להרחיב ידע.

זו מערכת יחסים תובענית מאד, היא מחייבת יצירת מרחב אינטימי אמיתי בין מורה לתלמיד, המאפשר תשומת לב והכרות מעמיקה, – דברים שאינם טבעיים ואוטומטיים במבנה בתי הספר שלנו. מעבר לכך, מורים היום כבר בהכרח אינם מקור הידע האולטימטיבי, כי למרבית התלמידים יש מכשיר בגודל 5 אינץ' או פחות שיכול להקנות להם ידע שאין למורה. אי לכך תפקידו החדש של המורה הוא להיות גורם מגרה לסקרנות התלמיד, ומטפח בחירות מושכלות מתוך מאגר הידע העצום, שהופך מאיים וגדול מידי, אם לא קיבל התלמיד כלים בעזרתם יידע במה לבחור.

תנאי הפתיחה של מערכת החינוך שלנו אינם מושלמים ואינם יכולים לתת מענה לבעיה זו, אך אחד הכלים החשובים כדי לתקן זאת הוא שיפור מעמדם של המורים. רק באמצעות יצירת ברית אמיצה ומשמעותית בין הורים למורים, שבה מחויבים ההורים לכבד את המורים, והמורים חייבים בכבודם של ההורים. חיזוק סמכותם של מורים והורים כאחד, הוא מרכיב חשוב ביצירת אקלים חינוכי ראוי, וחובתה של קהילה לעשות זאת.

העובדה שיש תלמיד/ה, שכבודו של מורה בבית ספר "אמירים" אינו חשוב בעיניו עד כדי התדרדרות לנכונות לפגוע ולאיים באלימות, היא חמורה וכואבת. היא מזכירה לנו גם את אחריותנו כקהילה, וודאי את אחריותה של קהילת ההורים. הם חייבים להיות גב חזק, תומך ומקנה סמכות, למורי בית הספר וצוותו.

הפריזמה הצרכנית שדרכה אנו מודדים כמעט כל התקשרות היום חייבת להפוך מורכבת וקשובה יותר כדי שנשכיל לראות את האדם ולהישמר בכבודו.

Tסומן בתגיות: , , , , ,
פורסם בקטגוריה ניוזלטר 'קולנו', קהילה

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים *

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"