ממרד בר כוכבא ועד צוק איתן

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]שבועות קשים עוברים על מדינת ישראל ועל עם ישראל. שבועות שמלאים בחללים, חיילים ואזרחים שלא ישובו עוד אל חיק משפחותיהם, ואחרים ישובו אך עם מום בגופם ובליבם, שלעתים יגליד ולעיתים לא יעבור לעולם.

בית כפר ורדים נפרד השבוע מהגיבור שלו, גיא לוי ז”ל, מפקד בחטיבה שבע בחיל השריון. נער חייכן ואהוב, אדם אוהב ומוקף חברים, חברים שממאנים להינחם ונרתמים להושיט יד להוריו ולאחותו.

גיא נפל ונקבר בימי בין המצרים, בימים בהם אנו מציינים את חורבן בית המקדש ואת סופו העגום של מרד בר כוכבא. ימים בהם אנו מציינים את חורבנה של מלכות ישראל, ומסירתה של ישראל בידי זרים.

אלו הימים שבעקבותם יצא עם ישראל לגלות והתפזר בכל רחבי תבל, המשיך לשאת תפילה לשיבת ציון ונותר בבבל, בספרד, באשכנז, ובכל מקום.

באופן מדהים ובלתי נתפס, בערך 1800 שנים לאחר מכן החל העם לשוב לציון, כאשר הרעיון הלאומי נישא שוב על שפתיו, ובשנת 1948 אף זכה להקים מדינה בשטחי אותה הארץ ממנה גלה. מדינה זו היא התגשמותו של החזון הציוני, ואף הצבא שמגן עליה הוא חלק מהישג בלתי נתפס זה. עם ישראל שב לציון ועתה הוא ריבון במדינה משלו. מותו של גיא ושל חיילים ואזרחים אחרים הוא חלק מן התנאים המאפשרים את קיומה של מדינת ישראל ואת מימושו של החזון הציוני.

עם זאת, אנו ממשיכים לציין את תשעה באב מידי שנה בצום ובתפילה ובשנים האחרונות גם בדיונים ציבוריים, דיונים שמטרתם לבוא ולשאול: האמנם עדיין יש מקום לציין את החורבן? או שמא לעת תקומה הגענו? האמנם החזון הציוני הושלם או שעדיין הדרך ארוכה?

בימים אלו של חורבן אישי ועצב לאומי השאלה מטרידה ביתר שאת, אך יש לקוות שבתשובות עליה יש גם לא מעט נחמה.

ביום שני הקרוב 4.8 בשעה 20:10 נתכנס לציין את תשעה באב בדיון על ציונות בין חורבן לתקומה.

נשמח לציינו עם כולכן/ם.