[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]בשבת האחרונה התפללנו שלש פעמים מי שברך לחולים בערבית בשחרית ובמנחה, ב”מי שברך” ייחלנו לרפואתה של שירה בנקי ז”ל ושאר הנדקרים במצעד הגאווה ולרפואת נפגעי השריפה בדומא.
אלו היו רגעים חשובים וקשים בעבודתי כרב, רגעים של אי נוחות בגלל ששתי הפעולות מזוהות כפעולות שנעשו על ידי אנשים דתיים בשם הדת. ואם נרצה גם בגלל שיש בתורה עצמה פסוקים שיכולים לתת גב לפעולות אלו.
אני יהודי דתי מסורתי (קונסרבטיבי), שמקדיש שעות רבות להנחלת תורה ולימוד תורה, והנה אותה תורה הופכת לכלי נשק לסכין ביד דוקר, או כפי הנראה ללפיד ביד שורף. האם הדבר מטיל סימן שאלה על בחירתי להקדיש את חיי לתורה.
אני רוצה לחשוב שהתשובה היא הפוכה, הפרשנות הזאת היא תוצר של חוסר למידה וחוסר העמקה. נכון, התורה והיהדות מכילות בתוכן את האפשרות להיות נתיב של רוע ואכזריות, אך יש בהם את היכולת להפוך סם חיים.
מה הם הכלים שלי לבחון ולבחור כיצד להבין את ציוויי התורה ובין העמדות השונות במסורת הפרשנית? אחד מהם הוא דברים שקראנו בשבת האחרונה
ה רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה’ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. ו וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. ז כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה’ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. ח וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.
בנאומו משה מדגיש כי התורה היא חכמתו של עם ישראל לעיני העמים. היא חכמתו בגלל שהגויים יזהו את חוקיו של עם ישראל כצודקים. לא על כל חוק פשוט לזהות אם הוא חוק של צדק או לא? אבל מוסכם שפגיעה באדם שאינו מסכן את חייו של אדם אחר היא אי צדק מהדרגה הגבוהה ביותר.
כאשר אני בא לבחון את האיסור על משכב זכר, ולמולו הציווי “ואהבת לרעך כמוך” אני יודע שהצדק אינו לגנות את הפעולה האינטימית, אלא לאהוב כל אדם ולעזור לו בהתמודדותו עם דברי התורה ועם המסורת היהודית. ממש כפי שעשתה שירה בנקי ז”ל שבאה לתמוך בחבריה ולסייע להם להרגיש טוב עם בחירותיהם. זה גם אחד הדברים שהביא אותי להתייצב ביום שני בלילה בכיכר ציון, ולהקשיב לשמוע ולהשמיע.
בשפה הדתית שלי איני מוצא אפילו פתח המאפשר פגיעה כלשהי באדם משום שאינו יהודי. נהפוך הוא, התורה חששה כל כך מן הפגיעה בזרים אשר בארץ (הגרים) והדגישה את האיסור לפגוע בהם, ולנצל את מעמד הכח שלך כדי לקחת מהם זכויות, ואף חזרה והדגישה את החובה לאהוב את הגר. “ואהבת לו כמוך” כי גרים הייתם בארץ מצריים.
ולכן כפי שאמר נער אחד בכיכר, האתגר הגדול שלנו הוא ללמוד לאהוב, להסיר את המחיצות ואת המחסומים, להכיר ולאהוב.
השיחות בלילה בכיכר נעו בין אמפטיה וחיפוש פתרונות לניסיונות לבירור השפה הדתית וכוחה. היו שם מי שהמשיכו להתיר את דמם של אחרים, אבל בעיקר היו שם אנשים בחשבון נפש. לא מעט חובשי כיפות סרוגות ושחורות היום שם, וכולם יכלו לדבר על חובת הקבלה של כל אדם וחובת האהבה. ואני רוצה לקוות כי מכיכר ציון תצא תורת האהבה הזאת אל בתי המדרש ואל החברה הישראלית כולה.
במסע האישי שלי לברר מה אני מרגיש, חשתי שהאתגר הגדול שלנו הוא לקחת אחריות, ולא להטיל את המעשים הנוראיים הללו לפתחה של קבוצה אחרת, המעשים קרו לכולנו, הם תוצר של השיח שלנו, של הסטריאוטיפים, של העדר השיח והעדר המפגש.
קבוצה מדהימה אחת שפגשתי בכיכר הם חבורה הטורחת לבלות לילות רבים לאורך השנה עם חבורות להב”ה ולנסות לפרוץ מבעד לשפה הנוראית והמפגשים הראשונים האלימים. בחוויה שלהם הם מזהים ריכוך של עמדות, הקשבה , ואפילו שמעו זעזוע מן המעשים הנוראים שפקדו אותנו.
אולי הם מזכירים לנו את השיעור הגדול שלמדה ברוריה את רבי מאיר, אין לנו רצון שייתמו חוטאים מן הארץ – כלומר ימותו , אלא ייתמו חטאים וממילא לא יהיו עוד רשעים. עלינו להוכיח את חטאי השנאה את הנכונות לפגוע באדם אחר , עלינו ללמד לאהוב . עלינו להעביר מן הארץ את נטילת החוק לידיים , ואת הנכונות להוציא לעז למילים פוגעות על אדם אחר, אבל נעשה זאת דווקא באהבת הרע בהקשבה אליו , בהבנה שאנו חפצים בו וחפצים בטובתו.
השיעור שמסרו לנו מחזק את האתגר שלנו לפרוץ את מסך האינדיבידואליזם , ולקיים לצידו קהילות, קהילות של הקשבה וקבלה , קהילות של חיפוש משותף אחר אמת וצדק. קהילות כמו הקהילה שלנו.
אני מקווה שהקהילה שלנו , כמו שאר קהילות התנועה המסורתית וקהילות אחרות ישכילו לא להיות אחידות , אלא מרובות גוונים ודעות , כדי שמסע החיפוש אחר אמת וצדק שלהן יהיה משמעותי, וכדי שיוכלו להפוך נדבך חושב בטיפוח האהבה בקרב הארץ.
אורי שלום,
תודה על השאלה – היא מטרידה גם אותי.
האפשרות להעזר במסורת פנחס ודאי קיימת , ואכן היא שמשה בפשקוויל שיצא לאחר המעשה ותמך במעשה. עם זאת היא משקפת התעלמות ממסורות חז”ל שבעצם קובעות שלפנחס היה דין רודף , והוא נתחייב מיתה. בעיני גם התורה עצמה מכילה בתוכה גם ביקורת למעשה בכך שהיא אומרת ” לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום”
יתרוונה, בעיני של המסורת היהודית שהיא משקפת תהליך פרשנות ארוך שיש בו מימד של התפתחות וצירוף ודחייה החוצה של אלמנטים לא מתאימים. תהליך זה אינו שלם ומלא ובהחלט יהיה מי שייתלה במקורות אלו ואחרים כדי להצדיק מעשים נפשעים.
מה שביכולתנו לעשות הוא לחזק את חוש הביקורתיות ,להגביר את הריגשות וההקשבה לאחר, להציב סימן שאלה לגבי מעשים נפשעים , ולעודד למידה מעמיקה.
למידה מעמיקה של סיפור פנחס כולל המסורות החז”ליות עליו הייתה דוחה מכל וכל קריאה פונדמנטליסטית שכזו.
שלום רב,
בידיעה של עמדתך בנושאים אלה, אשמח אם תפרט כיצד ניתן למנוע מעשים כגון אלה של מעשהו של ישי שליסל – יתכן שהוא הלך בעקבות מעשה פינחס (במדבר כ”ה, ז’) “וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ”. ידוע לי שזאת “הלכה ואין מורין כך”. ברורים לגמרי גם ההבדלים בין מעשה פנחס לבין מעשהו של ישי שליסל, אולם בהוראה יש גמישות רבה, ונראה לי שקשה לכפות על רבנים ללמד תורה ללא הקצנה. נראה לי שגם רצח יצחק רבין נכנס לאותה הקטגוריה (דין מוסר).
בתודה,
אורי לאור