זכרון בסלון – ערב יום השואה והגבורה

[shashin type="photo" id="4653" size="medium" columns="1" order="user"position="right"] " ..לזכור ודבר לא לשכוח…"  פרט לארוע המרכזי של הכפר באולם הספורט של בי"ס קשת, שהכינה וביימה חברתנו פאניה גרינשפון בכשרונה הרב ובעזרת תלמידיה ומתנדבים מהקהילה, היו בכפר גם מספר אירועי "זכרון בסלון" של ניצולי שואה ובני הדור השני, בבתים פרטיים מארחים. מפעל בעל ערך לכל המשתתפים, מספרים ומקשיבים כאחד.  אישית אני מצרה על כך שלא נערכות הקלטות של ארועים אלה, על מנת שישמרו גם לדורות שאחרינו, ואם אביא את מילותיה של חברתנו נילי אלדר, יתכן שיש צורך בחשיבה כיצד למנף את הפעילויות האלה גם לשיח על הנושא: מה קרה שם?! מדוע כה רבים שתפו פעולה ושתקו? כיצד והאם זה עלול לקרות גם בדורנו, ואפילו אצלנו בארצם של אלה שסבלו מן הנאצים? האם נעשה די על מנת לחנך את הנוער וגם את המבוגרים ששנאה וגזענות מובילים למקומות איומים……. ?

התודה לכל המשתתפים, מארחים, אורחים ומספרים.  

אני השתתפתי בארוע הזכרון בבית משפחת אור, בו ספרה חברתנו מרים פולין על המוצאות אותה בשואה.  לגביה – שלא היתה במחנות הרצח – תקופת השואה התחילה עם עלית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, בעיר המבורג כשהיתה בת שבע שנים.  מרים תיארה במלים פשוטות, בשקט רב את התהליך שבו השליטו הנאצים את הפחד באמצעות מצעדיהם ושיריהם והתנכלויותיהם ליהודים וכל העוולות, שככל שעבר הזמן רק התרבו. כיצד הפכה היא הילדה הקטנה לאוביקט שנאה ושלילת כל זכות אפילו לקנות אוכל ומצרכים בחנויות שסרבו למכור ליהודים, העלבון שחשה בכל התהליך הזה.  יכולתי לחוש את כל זה כאילו קרה לי…. ומרים אומרת שמהפחד הזה למרות השנים הרבות שחלפו אינה יכולה להשתחרר.

יציאתה מגרמניה התאפשרה אודות  קשרי המשפחה עם יהודיה שוודית, אווה ורבורג ז"ל שעשתה רבות להצלת כל מי שיכלה, ובתוך קבוצת ילדים שהצילה , זכתה גם מרים להגר לשוודיה ממש ברגע האחרון.  גם בשוודיה לא זכתה לחיבוק ואהבה, שנאת יהודים שם היתה קיימת ויתכן שגם עד היום. מרים נזכרה איך "הואשמה" על ידי הסביבה גם בגרמניה וגם בשוודיה ב"רצח ישו" –  וכלל לא יכלה להבין מדוע כי הרי "אני באמת לא עשיתי זאת!" – אמרה שוב ושוב!

שנותיה הראשונות שם עברו עליה כמשרתת בבתים של משפחות שוודיות, על כל המשתמע בסבל ופחד של נערה צעירה שהיתה נתונה בידיהם של אנשים זרים שניצלו אותה וניסו להרע לה.  למרבה המזל הצליחה (שוב בעזרת אוה ורבורג) להגיע לקומונה של צעירים יהודים ,שחיו והתפרנסו כמו בקיבוץ ושם הגיעה לסוף המלחמה. יחד עם חברה לחיים שהכירה בקומונה, הצליחו לאחר הפלגה באנית מעפילים ושהיה במחנות של הבריטים בקפריסין, להגיע ארצה.  ספור מרתק כשלעצמו.

רגע מרגש במיוחד ארע בעת שהזכירה את אוה ורבורג, מצילתה שנפטרה לפני זמן קצר בגיל 105. דבירה שישבה בקהל , קראה לפתע בהתרגשות: "אווה הייתה דודה שלי!",  או ליתר דיוק דודה של אביה אליעזר שגם הוא תושב הכפר. מרים כ"כ התרגשה, שהתקשתה בהמשך הסיפור, ורק מילמלה: "אוה הצילה את חיי..!"

חיבור נוסף היה שם, כשנחומה לוירר אמה של אסנת (שנעדרה כי לוותה קבוצה ל"מצעד החיים" בפולין) ספרה על תקופת חייה בהמבורג העיר בה נולדו מרים וגם אסנת, בעת שהמשפחה שהתה שם תקופה של ארבע שנים.  נחומה ספרה שהתגוררה קרוב מאד לרחוב בו התגוררה מרים בילדותה, ואף היה לה הכבוד לפתוח גן ילדים יהודי ראשון לאחר המלחמה בעיר זו.

תודה למשפחה המארחת, ותודה חמה למרים על ספורה. 

[shashin type="photo" id="7472,7473,7474,7475,7476" size="medium" columns="2" order="user" position="center"]

צילומים: דוד אור ואסתי דוד,

אסתי דוד

 

Tסומן בתגיות: , , ,
פורסם בקטגוריה דבר העורכת, טקסים, ניוזלטר 'קולנו', קהילה

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים *

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"