ואהבת לרעך

 [shashin type="photo" id="5252" size="medium" columns="1" order="user" position="right"]כיצד ניתן למלא מצוה זו שבעצם קשורה בקובץ המצוות שבין אדם לחברו, שלעניות דעתי (ולא רק) שווה בחשיבותו לקובץ המצוות שבין אדם למקום?! רק באמצעות היכרות, והכוונה להיכרות אישית, בינעדתית ובין דתית ובעצם לכל אינטראקציה בין בני אדם. אנו מדברים בכך רבות ובשטח אכן נעשים צעדים בכיוון זה, אך כל האירועים האחרונים מוכיחים שאין די בנעשה. יש יותר מדי שנאות, חשדנות וללא כל ספק ניצול של מצבים ופחדים על ידי מנהיגים בלתי אחראיים, הן דתיים והן פוליטייים.  האמת היא שיש אפילו נסיגה לכיוונים פחות נעימים, והנטיה גוברת להתכנס כל קבוצה בעצמה, לא לראות, לא לשמוע ולהקשיב ולא לדאוג לאחרים.  הגזענות מרימה ראש, וההקצנה בין קבוצות אנשים שאינן מוכנות אף לשמוע את דבריו של האחר הולכת וגוברת.  

איננו יחידים ה"סובלים" ממכות אלה, בכל העולם מתעוררים היום לבעיות שנובעות בעיקר מהשימוש הציני והרצחני שעושים גורמים קיצוניים למיניהם, בדמוקרטיה ומה שמכונה "פוליטיקלי קורקט" בתרבות המערבית, ובמעשיהם גורמים רק להקצנת עמדות של התושבים במדינות השונות, כלפי ציבורים שלמים, לרוב שלא בצדק.  יש לקוות שתמצא הדרך לגלות מסננת צפופה יותר, שתמנע מחורשי הרעה לפעול, ותניח לצבורים החיוביים להמשיך בדרכם הבונה והמשתלבת, כדי ליצור חיים טובים יותר לכול תושבי העולם, לבנות ולא להרוס, להעניק חיים ולא לגזול אותם.

קהילת יהודי אתיופיה חיה בארץ כבר למעלה מ-40 שנה. חבריה הם כהי עור מאחר שבאו מאפריקה, אך אין זה הופך אותם ליהודים פחות ממני וממך.  למרבה הצער גם לאחר שנים כה רבות, הם עדיין אינם חשים כשווים בארצנו/ארצם. מנומסים ושקטים כדרכם, מהלכים הם בינינו וקולם כמעט שאינו נשמע,  למרות שהבעיות של השתלבות בארץ אינן קלות.  לדור הראשון כמובן בעיות קליטה קשות, אך הדור השני והשלישי למרות תרומתם החיובית לחברה: לומדים, משרתים בצבא, ומשתלבים בעולם העשיה ובחברה, עדיין אינם יכולים לומר בלב שלם שהם תושבים בעלי זכויות שוות בכל תחומי החיים.  רק השבוע התפרסם מקרה של תיכוניסט ממוצא אתיופי, יליד הארץ שמערכת הגיוס קבעה את דרכו בצבא לקורס לעולים חדשים(?) למרות רצונו, יכולתו וכישוריו לשרת באחת מן היחידות המעולות של צה"ל.  האם יש מישהו שיכול להסביר את הדבר הנורא הזה?!

בזמן האחרון נראה שהגיעו מים עד נפש והם מתחילים,למרות אופים ונימוסיהם, להתקומם. ראינו אותם בהפגנה סוערת בירושלים על עוול האפליה שהם חשים  יום יום ושעה שעה במסגרות שונות ומרשויות שונות. אנו עדים למלחמתה של מלכת היופי לשעבר טהוניה שלקחה על עצמה לפרסם את בני ובנות עדתה, ואת החן והיופי שלהם (פנימי כחיצוני). חלילה לנו שנגרום לכך שכעסם המוצדק יפרוץ ויגעש.  אפשר לעשות את הדברים גם בדרכים אחרות ובהתיחסות נכונה.  אנו רואים שבמסגרת הצבא הם זוכים לחברות וויחסי אחווה אך בחיים האזרחיים יש עוד הרבה מה לבקש ולפעול כדי שלא תהיינה תופעות גזעניות ואפליה.  

אך כבר אמרנו שהיכרות היא הדרך הטובה ביותר לגעת איש ברעהו ואני שמחה להעלות את המצגת הזאת (ששלחה אלי אורלי מנדל)  לצפייתם של אלה שעדיין לא הזדמן להם לראותה,  המתארת את  חגה של יהדות אתיופיה "הסיגד" אותו חוגגים 50 יום לאחר יום הכיפורים.   כשם שנכנסה ה"מימונה" הצפון אפריקאית לתרבות שלנו, ניתן כבוד והערכה גם לישראלים שחוגגים את החג אותו הביאו ממולדתם.  

סיגד 1

http://www.faz.co.il/story_7618  קישור למאמר על ספרו של יצחק גרינפלד, "מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה"

Tסומן בתגיות: , , , , , , , ,
פורסם בקטגוריה ניוזלטר 'קולנו', קהילה

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל שלכם לא תפורסם. שדות נדרשים מסומנים *

*

לוח תפילות ואירועים
הירשמו לניוזלטר השבועי "קולנו"