הניצול היחיד מה”סטרומה” הלך לעולמו

[shashin type=”photo” id=”2948″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]דוד סטוליאר, הניצול היחיד מאסון אנית המעפילים “סטרומה” הלך לעולמו בגיל 91.

באחד במאי, שלושה ימים לאחר “יום השואה” האחרון, הלך לעולמו הניצול היחיד מאסון האניה “סטרומה”. דוד סטוליאר, ז”ל, היה האחד שיכול היה לספר את אשר קרה, אילו היה איש דברים ומעונין בפרסום. אך הוא בחר להמשיך בחייו בשתיקה ובעשיה.

לא הכרתי אותו אישית, אם כי חיי, מאז היותי בת 6, היו שזורים בספור שאותו נצר עימו. בפברואר שנת 1942, לאחר ציפייה ארוכה לחלק גדול של בני משפחת אמי, שהיו אמורים להגיע ארצה באניה “סטרומה”, התבשרנו שהאניה טובעה וכל המעפילים שהיו בה טבעו פרט לניצול אחד. בתמימותי, התפללתי אז שיהיה זה לפחות מישהו מבני משפחתי, אולי כדי לפצות את אמי על האבדן הגדול…..

“סטרומה”, שעליה שרנו “על כל פטריה וסטרומה שוב נקומה”, טובעה לא רק במים הקרים באותו לילה בפתח הבוספורוס בים השחור. היא הוטבעה גם בתהום הנשיה, ובמשך שנים רבות איש לא רצה לזכור ולהזכיר אותה, האסון הגדול ביותר שקרה למפעל ההעפלה – עליה ב’…..

רק פה ושם ומדי פעם, בלחץ של מישהו מיוצאי רומניה, הונצחה ה”סטרומה” במקום כלשהו בארץ, בככר או ברחוב, ללא אורות זרקורים ופרסומת. לא היו “אבא ואמא” לספור העצוב שלה ושל נוסעיה (791 כולל 6 אנשי צוות), שנרצחו בדם קר בידיהם של שלטונות תורכיה, אשר ללא נקיפות מצפון שלחום אל מותם, כשגרשו אותם מאיסטנבול באניה רעועה, בלי מנוע, מים ואוכל, ולאחר שניתקו גם את עוגניה, וגררוה לים; ובידי השותפים לרצח, שקשה לשחררם מהאחריות לו, הממשלה הבריטית, שסרבה בכל תוקף להעניק למעפילים “סרטיפיקטים”, כדי שהתורכים יסכימו לירידתם לחוף והעברתם בדרך היבשה לארץ ישראל.

קיוויתי שאזכה להכיר את דוד סטוליאר, כי היינו אמורים להיפגש עמו בשנת 2000 באיסטנבול, באזכרה שהתארגנה ע”י גרג בקסטון, נכד לנספים, שהחליט לצלול ולהנציח במעמקי הים את ה”סטרומה”. כמוני, בודאי, גם כשבעים איש ממשפחות הנספים שבאו לשם. ברגע האחרון שלח התנצלות, שבגלל מחלה לא יוכל לבוא. נגרמה לנו אכזבה אמנם, אך מי יכול לבקר אותו, אם לא יכול היה להביט בפניהם של האנשים, שאיבדו את יקיריהם בעוד הוא הצליח להנצל?!

אלן גוגנהיים, חברו של דוד סטוליאר בשנותיו האחרונות, הצליח לדובב אותו על עברו, בעדינות רבה, כשהם נפגשים מדי פעם במשך מספר שנים, לארוחות ולכוס קפה, במקום מגוריו בבנד אורגון, והעלה את הספורים על הכתב.

קראתי את הטיוטא של הספר, ששמה בתרגום לעברית “לאכול קליפת תפוח זהב”. זהו ספור חייו של דוד סטוליאר, לפני ה”סטרומה”, על הדרך שבה התנהל גיוס המעפילים לאניה, על הבטחות שלא קוימו ועוד, ובעיקר – הדברים שספר על כל מה שעבר עליו ועל יתר המעפילים באניה, שהם העדות היחידה, מיד ראשונה, על ספורה של ה”סטרומה”. באמצעותו “חוויתי”, ולו במעט, את החודשים האחרונים בחייהם של סבתי, דודי, דודותיי וילדיהם.

אני מצרפת פה את הודעתו של אלן גוגנהיים על פטירתו של דוד סטוליאר, שכמו את טיוטת הספר העביר לי בן דודי עמי עתיר, שהיה המקשר של הקבוצה עם קרובי המשפחה בארץ, והיה בקשר עם דוד סטוליאר מאז התארגנה משלחת הצוללים.

הקליקו כאן לקריאת קורות חיים של דוד סטוליאר שכתב אלן גוגנהיים.

אסתי דוד כפר ורדים

Dear Friends of David Stoliar,

It is with great sadness that I pass along the news I received from Marda Stoliar that her husband and our friend, David Stoliar, 91, passed away shortly after midnight, May 1. Rabbi Jay Shupack will conduct a memorial service, Sunday, May 18, at the Congregation Shalom Bayit in Bend, Oregon. Survivors beside Marda include his son Ron and granddaughter Adria.

David lived a rich and varied life, albeit a private life, as much out of the limelight as possible. However, he was an historical figure.

Go here if you would like to read a short biography I wrote about our friend and a true Oregonian of the past 42 years.

In this picture above, David with his wife Marda Stoliar (nee Emslie) were celebrating his 86th birthday along the Metolius River at the bridge in Camp Sherman, Oregon.

Alan and Cheryl Guggenheim