האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!

 [shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]ביום שלישי הצטרפתי למשלחת רבנים מצפון אמריקה, שבאה לביקור הזדהות של 72 שעות.

בבוקר, באוטובוס התחלנו בתדריך על מה לעשות במקרה של אזעקה. תוך כדי נסיעה המדריך ואחד המלווים הישראלים נכנסו לוויכוח כיצד לנתח את המציאות בעזה.

המשכנו והגענו לקהילת “נצח ישראל”, הקהילה המסורתית של אשקלון. הקהילה מפעילה מקלט פעיל בזמן המלחמה. במקלט ראינו את עמיחי לאו-לביא מספר לילדים את סיפור חציית ים סוף, ומאפשר לילדים בעזרת סיפור רחוק להתמודד עם פחד והאומץ, שאלות של תושיה ופחד .

כל דקה שעוברת עלי ביום הזה גורמת לי לחזור למשפט “עמו אנכי בצרה” (תהלים צא).

בכל רגע נתון תחושת הבטן הגדולה היא איך להיות מעורב, איך לעזור, איך לא להותיר את החזית מנותקת מהעורף, או את העורף חשוף הטילים מנותק מהבתים השלווים והמוגנים.

חלק מן הרצון במעורבות הזו, הוא הצורך שלנו לעקוב אחרי החדשות, לגבש דעות על מה צריך לעשות, ולנסות לשתף בהם אחרים.

הדברים האלו גם ניכרים בפעולות של תושבי כפר ורדים: איסוף חבילות לחיילים, מתן שירותים חינם למשפחות מן הדרום, אירוח משפחות מן הדרום, והפגנות תמיכה; וגם בפעולות המתרחשות בקהילות יהודיות רבות בעולם ובבחירה של קולגות רבים שלי לבוא לפה לביקור בזק.

יש כח מדהים לנכונות הזו, היא מהווה גרעין חזק של ביטוי לשיוך שלנו לעם ישראל ולמדינת ישראל. להיות חלק מהתחושה הזו היא חלק מתחושת הכח ומהיכולת להתמודד עם רגעים מורכבים אלו. היא מסתורית היא באה ממקום רגשי אוטומטי וקשה לנסח אותה במילים.

אם יש מקום לדבר על אתגר בשעה כזו, האתגר שלנו הוא לקחת את אנרגית התמיכה והגיבוי הזו ולנסות להשתמש בה גם בימים של שגרה. להיות בצרתו של מי שלא מגיע לכותרות, להיות רגיש לצרכים של מי שמסביבנו גם אם הוא לא מעז לדבר עליהם. בימים אלו שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב חובתנו לפעול כדי לפתח ערבות זו, ערבות שהביאה וממשיכה לסייע לתקומתה של המדינה והחברה הישראלית.

כל ישראל ערבים זה בזה – עם ישראל חי.