גיור בישראל האם יש הצדקה שיהיה תהליך פוגעני כל כך?

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]  

השבוע עלה לכותרות סיפורה של ג’ניפר שהתגירה במדינת ישראל וחוותה חוויה קשה.

(הקישור למאמר ב-ynet)

 . http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4596564,00.html

ג’ניפר התגיירה במדינת ישראל וכחלק מהתהליך חוותה הטרדה מינית. במקרה זה כנראה קרתה ההטרדה בגלל טעות של הדיינים, שנכנסו אל המקווה בזמן שהיא עמדה עירומה בחדר המקוה לאחר טבילה ראשונה בעירום, בנוכחות הבלנית ולא הספיקה להתעטף בגלימה.   הסיפור משקף את הבעיה הבסיסית שנוצרה סביב ההליך המקובל בארץ, שטבילה לשם גיור נעשית במעמד שלשה רבנים גברים.  כך נפרצת הפרטיות של הטבילה, והופכת למעמד מעורב שהצניעות  ממנו והלאה.

הדיון ההלכתי בסוגיה זו מורכב. בתי הדין בארץ מתנהלים לפי שיטת הרמב”ם, המחייבת שגם הטבילה תעשה בפני בית דין של שלשה גברים.  מסיבה זו נעשית הטבילה בפני הרבנים, כאשר הטובלת לובשת חלוק רפוי שלא יפריע למים לשטוף את כל גופה. יש להודות שמעמד זה יש בו פלישה למרחב האינטימי ומצב שנכפה על הטובלת בלי שבחרה בכך. מן הראוי היה כי הרבנות והרבנים יבינו כי חובה עליהם למנוע מצבים כאלה.

בשנתיים שלי בברקלי שמשתי בלא מעט בתי דין לגיור, בעיקר של נשים (רוב המתגיירים בחו”ל הם נשים כפי הנראה משתי סיבות:  מעמדם הדתי של הילדים,  ואין צורך במילה) הנוהל שם שונה אישי יותר ומתחשב: ראש בית הדין לגיור הוא הרב שלימד את המועמד או המועמדת לגיור, ליווה אותם במשך שנה או יותר, ועבר עמהם תהליך משמעותי שבסופו החליטו הוא והם כי הגיעה השעה לעבור לחיק העם היהודי.  את המתגיירת ליוותה לטבילה ידידה יהודייה שנבחרה על ידה, ובמקווה נכחו רק היא ואותה ידידה. בית הדין עמד מחוץ למקווה והתקשורת ההכרחית התנהלה מעבר לדלת. התהליך אנושי כל כך ועל כן כל המתגיירים חווים  התעלות בסוף התהליך, ואף פעם לא נתקלתי במישהו שלא זכה לכך.

מה הם ההבדלים ?   ההבדל הראשון  שחשיבותו רבה, הוא שאין פלישה למרחב האינטימי. (לא אכנס כאן לפרטי הדיון ההלכתי, רק אומר שבמסורת הדורות יש לנו עמדות המוציאות את הגברים מן המקווה מלכתחילה, או שמחמת  מגבלות השלטון הנכרי הוציאו את גברים מן המקווה)  בנידון זה ניתן לקרוא את מאמרה הקצר של תלמידת החכמים האורתודוכסית ד”ר מיכל טיקוצינסקי  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4598308,00.html

או בגירסתו הארוכה  http://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/21/Tichochinsky.pdf)

וההבדל השני, שחשיבותו לא פחותה, הוא השאלה האם הגיור הוא אירוע אישי,  בו אני מכיר את הנפשות הפועלות ומקיים איתם יחד תהליך, או שעוסקים בו פקידים חיצוניים מנוכרים שאיני מכירם ואין להם נגיעה בחיי.

בתי הדין לגיור בארץ מתנהלים בסוג של חוסר רצון, הם חושדים בגרים ואינם מאמינים להם, על פי רוב הם מגיירים אותם כמעט בעל כורחם, או לפחות זה המסר הלא מילולי אותו הם משדרים.

כל עוד זה המצב חווית הגיור היא, במקרה הטוב, לא משמעותית וחיצונית למתגיירים, ובמקרה הרע כואבת ומשפילה, ולעיתים אף פולשנית ופוגענית.

יצירת מערכת ממשלתית שעוסקת ברבנות הגבירה את הניכור שבין הרבנים לציבור, ונוצר מצב שבו רבנים שאמורים לשרת את הציבור, מחמירים את הבעיה כאין להם כל הערכה כלפי אותו ציבור, והם מתייחסים בזלזול לאורח חייו.

בדיון באינטרנט שאל מישהו “מה הבעיה למתגיירת לטבול בחלוק? הרי היא הולכת לים בבגד ים”. לכאורה מדובר כאן בטיעון לגיטימי, אך למעשה מייצג טיעון זה בדיוק את אותה תפיסה רבנית בסיסית האומרת: “אנו מגיירים כאן מישהי שאינה משלנו, שאורח חייה אינו מוצא חן בעינינו, ובעצם אין לנו עניין בה”.  השואל אינו מבחין בין בחירה חופשית של אדם לבין מצב בו הוא נאלץ לאפשר חדירה גסה לתחום האישי שלו.

 גיור נעשה מתוך בחירה ראויה להערכה וכבוד. זכותו של דיין להחליט שעל אף הבחירה של המתגייר/ת, הוא אינו מרגיש שיש ביכולתו להיות שותף להליך ולתפיסת העולם של המתגייר/ת.  במקרה כזה מן הראוי שלא יעשה זאת, ואת הגיור יעשה רב נטול רגשות כאלה. בכל מקרה אסור שדיינים יעסקו בגיור רק משום שזה מקצועם/תפקידם, ויביאו את גישתם השלילית לתהליך ויהפכו תהליך מרומם לתהליך כואב ומתסכל.

הרבנות חייבת לחזור אל הקהילה ואל המגע הבין אישי!  הניחו לנו מרבנות שמהווה פקידות שלטונית!