בעקבות מחאתם של יוצאי אתיופיה

[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]השבוע עלתה לסדר היום הציבורי סוגיית העדה האתיופית ומקומה בחברה הישראלית. יש בארץ  כמאה אלף ישראלים שמוצאם  מאתיופיה, מהם שנולדו באתיופיה ומהם שנולדו להורים יוצאי אתיופיה. קליטתם בארץ היא סיפור שיש בו הצלחות וגם כישלונות.

רבים מאיתנו מזדהים עם מחאתם של בני עדה זו, ומבינים שמרכז הסיפור הוא גזענות ואפליה, אם כי בחלק מטענות המפגינים עומדים נושאים תקציביים.

גזענות ואפליה  הם בעיה קשה, מפני שלרבים מערוציה אין פתרונות קסם. כמעט כולנו משתמשים בהכללות כדי לאפיין אנשים, גם שיטת האבטחה בישראל מבוססת על פרופיילינג, כלומר אפיון האיום הפוטנציאלי על סמך הקבוצה אליה שייך האדם בו אתה מתבונן. סטריאוטיפים והכללות הם כלים שאנו משתמשים בהם באופן קבוע ולא תמיד בזהירות הראויה.

סוג חשוב ובעייתי של הכללה קשור במערכת החינוך. ישנו מתאם ישר בין הציפיות של מורה מתלמיד להישגים אליו יגיע, וכך תלמיד שמקטינים ומצמצמים את הציפיות ממנו, יגיע להישגים נמוכים יותר. אפילו ברמה האוביקטיבית וודאי ברמה הסוביקטיבית. (כמעט בכל שנות הלימודים בבית הספר  המורים שלנו הם גם הבוחנים שלנו). בהחלט ייתכן שעם הזמן הדימוי החיצוני יהפוך לדימוי פנימי, וכך גם התלמיד יצמצם את ציפיותיו מעצמו.

בשנים האחרונות נוספה לבעיית הדימוי הבסיסי של יוצאי אתיופיה, קרבת צבע העור בינם למהגרים/פליטים מאפריקה הגרים בתוכנו. הואיל ואימצנו כמדינה, מדיניות עויינת להגירה מאפריקה (גם כאן צריך לשאול האם יש בכך גם מימד של גזענות, האם אנו מתייחסים אחרת למהגרים אלה אל מול מהגרים מאסיה ומזרח אירופה). יוצאי אתיופיה נכללים עכשיו באותה קטגוריה יחד עם המהגרים. היחס השלילי למהגרים, כולל התנהלותה של משטרת ההגירה משפיע גם על יוצאי אתיופיה.

אנו חיים בחברה מערבית, ומניחים (לא בהכרח בצדק) כי יש קשר בין הצלחה והישגים לשיוכו של אדם לתרבות המערבית, ולכך שגדל בחברה מסויימת. יוצאי אפריקה נחשבו כאן שנים רבות כמי שנתוני הבסיס שלהם נמוכים, וזכו על ידי סוציולוגים ופסיכולוגיים בתפקידים רשמיים למעמד של טעוני טיפוח. למרות שכינוי זה לא הוצע ליוצאי אתיופיה, המערכת מתייחסת אליהם ככאלו, ומקטינה את הציפיות מהם. דימויים אלו משפיעים היום על קליטתם בשוק העבודה, ועל מעמדם באוניברסיטאות.

הרחבתי דווקא על הדימוי ועל האפלייה התודעתית כי חשוב לזכור כי בסיס הבעיה אינו הקצאת תקציבים. לא עשיתי בדיקה ברמה הארצית, אבל אני מכיר היטב תקציבים רבים בעיקר ממשרדי הרווחה והחינוך שהופנו נקודתית ליוצאי אתיופיה, או לאזורים שיש בהם תלמידים רבים שמוצאם מאתיופיה. הבעייה לצערנו מתחילה בשלב מוקדם יותר, בשאלת הציפיות והדימויים. המשנה מלמדת אותנו שכל אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם, כלומר לכל אדם יש תפקיד מיוחד ברקמת החיים המשותפת שאף אחד אחר לא ימלא אותו, בחשבון הנפש שלנו אנו צריכים לשאול האמנם אנו פועלים כדי שנוכל ליהנות מאותו ייחוד של כל אחד מיוצאי אתיופיה באופן ספציפי ונקודתי.

במקום אחר, המשנה קובעת כי מי שרואה אדם שיש בו שוני צריך לברך ברוך אתה ה’ משנה הבריות,  כלומר תודה לך אלקים על כך שלא בראת את כל הבריות בדמות אחת. האם אנו מצליחים לומר זאת במחשבתנו ותודעתנו כשאנו פוגשים אדם ממוצא אחר .

אין בדברי כדי להצדיק ניסיונות פגיעה בשוטרים או ברכוש ומעשים כאלה ראויים לגינוי. אך אל נתלה בהם כדי להימנע מחשבון הנפש והבחינה של עצמנו.