[shashin type=”photo” id=”4605″ size=”medium” columns=”1″ order=”user” position=”right”]השבוע עלו לכותרות שתי פרשיות שקשורות במנהיגות סמכותית, זו של גואל רצון מצד אחד, וזו של דוד הכי טוב מצד שני. בשני המקרים הצליח גבר להוליך נשים להתנהגות שלא היו רוצות לבחור בה, וניצל אותן.
אני לא רוצה לדון לעומק בפרטי שתי הפרשיות, ומי שרוצה בכך מוזמן לקרוא את התיאורים והפרשנויות. אני רוצה רק להדגיש את המסר החשוב שפרשות אלה מדגישות.
אין אדם שיודע טוב ממני מה טוב יותר בשבילי, ואין אדם שאני חייב להתמסר למה שהוא אומר בצורה עוורת. הכלי החשוב ביותר שיש לנו, כבני אדם, הוא היכולת להטיל ספק, לבקר ולשאול שאלות.
אין פירוש הדבר שאסור להתייעץ עם אחרים, לשמוע את דעתם ובמקרים מסויימים גם לקבל אותה ולאמץ אותה. אבל אסור להתמסר, לקבל את עמדותיו של אדם אחד, כמכלול, בלי להטיל ספק בהן.
אפילו אמירתו של יהושע בן פרחיה – “עשה לך רב” , אינה באה בעיני כדי להגביל את עצמאותו של אדם, אלא כדי לסמן לו שכוחו נמצא בהרחבת מעגלי התמיכה והצמיחה שלו בגדולים ממנו (רב) ובשווים לו (חבר), ואף כנראה בנמוכים ממנו בעיניו (אדם). לכן המשפט המלא הוא: “יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות”.
מכל אדם ניתן ללמוד, וכל אדם נתון לפרספקטיבת השיפוט שלך; אם תרצה – תראהו לחיוב, אך אם תרצה – תוכל לדונו לשלילה. הבחירה בידך כמו גם כח השיפוט.
היכן גבולות ה”סיווג” (שדרך אגב הוא רק עושה טוב ל”מסווגים” בהתייחס לזכויות אותן חייבות המדינה והחברה להעניק להם) – הרי שאני מעדיף ש”אנשי המקצוע” יקבעו. להם הידע ולהם הכלים (לפחות פורמלית). אבל לגבי מי שכבר “סווג” (אולי בועדות איבחון ובועדות השמה סטאטוטוריות)הרי שאולי ניתן לחשוב להקל עליהם ו”לשחררם” מנטל האחריות האישית. זה לא מוריד מאתנו כחברה, לבחון את כל הסוגיה הנכבדה הזו תוך שימוש בכלים הומניסטים ועם הרבה חמלה וענווה.
ובכן, יעקב, כאן בדיוק אתה ואני מאוד מאוד חלוקים בדעותינו.
אני ממש לא חושבת שה”סיווג” עושה “רק טוב” לאלה שסווגו. יותרה מכך, ההסטוריה מראה לנו היטב מה קורה להם, ומה קורה לכל היתר, כשבאמת נמאס להם מהעניין. האפליות השונות לאורך כל שנות ההסטוריה שאנו היום “אוכלים” עדיין את הפירות שלהן, אלה בדיוק דוגמאות מעולות של ה”טוב” שהסיווגים עושים. ואני, לדוגמא, יכולה “לזכות” בלא מעט סעיפי סיווג: אני אשה, יהודיה, חד הורית… ניתן להמשיך.
מי אלה “אנשי המקצוע” שבהם נשים כל כך הרבה אמון עד שנאשר להם לסווג את כולם? כבר יש לנו כאלה: דוגמת הפסיכיאטרים, המטילים אימה על אלה שיכולים להיות “מסווגים” על ידם, מאושפזים על ידם על אף רצונם ועוד.
לגבי תהליך כזה של חלוקת אנשים לאנשים מסוג א’, מסוג ב’ וכו’ לא רק שאינו רצוי – אף אסור בתכלית האיסור, והכח שהוא יכול לתת בידי קבוצה הוא פסול ממעלה ראשונה.
בעיני, ההבדלים בינינו והאחריות של כל אחד מאיתנו הם תכלית חיינו כאן. אין בידינו לשלול את הזכות להחלטות כאלה מאנשים. לא בידינו – כי אם בידי אלהים, אם תרצה, או קוסמוס, או איך שתקרא לזה, הוחלט שכולנו שונים, וטוב שכך. לא שונים כדי להפלות או להעמיד כאלה מעל ואחרים מתחת, אלא שונים אך שווים, שונים על מנת לעבור כל אחד את דרכו הייחודית בחיים, את ההתמודדות הייחודית שלו. ואין צמיחה ללא קשיים, ובכל אתגר גדול טמונה הזדמנות גדולה לצמיחה. זו זכותנו של כולנו, לצמוח בדרכינו.
התנסות וביקור בדירות בהן מתגוררים בעלי צרכים מיוחדים , תוך התבוננות בפעילותם המבורכת היומיומית של צוותי מטפלים לאנשים אלה, צוותים שעליהם הושתה האחריות בכח החוק והמוסר, אולי אולי תבהיר לך את כוונותי. לטעמי בהחלט נבראו ביקום אנשים רבים שלא מסוגלים לקחת אחריות וזה הוא תפקידנו ואפילו חובתנו – לעזור להם ולהגן עליהם. קל מאד לדבר מתוך ראיה ותובנה עקרונית או פילוסופית תאורטית, אך אחרים הם פני הדברים כשאתה חווה מידי יום ביומו את הצורך ואת החובה להחליט ו/או לקחת אחריות עבור אחר שלא בורך ביכולת זו ע”י בורא עולם, לצערנו הרב. הדילמה בכללותה קיימת ולהערכתי היא לא תמצא פתרון בהכברת מילים. חג שמח ושנה טובה בתקוה שיפחתו השנה אנשים שזקוקים לעזרתנו או לכל עזרה אחרת.
אני תוהה למה אתה חושב שאין לי התנסות כזאת ושאיני מבינה על מה אתה מדבר? אתה יודע, זה שידועות לשנינו אותן עובדות לא אומר ששנינו נגיע לאותן מסקנות. 🙂
חג שמח ושנה טובה.
יעקב,
אגב, אסתי הפנתה את תשומת ליבי שאיני מזוהה בשמי אלא כ”מסורתי”. אז – התנצלותי, אתה מדבר עם ורה קופיאן. 🙂
בדרך כלל גם אני חושב שמוטלת על כל האדם באשר הוא, החובה לקחת לידיו את האחריות על חייו. אך, מניסיוני ארוך השנים, ולאור עיסוקי בשיקום אנשים בעלי צרכים מיוחדים, צצה ועולה אצלי עוד ועוד השאלה – ” מי הוא האחראי על מעשיהם, דרכם ואורחות חייהם של האנשים המיוחדים האלה??! אנשי המקצוע למיניהם חושבים שאנו חייבים לתת לאנשים בעלי צ.מ את זכות הבחירה המוחלטת ואת שיקול הדעת הבלעדי להתנהלות חייהם. ואני שואל את עצמי – “האם זה באמת כך”? ומה אם אותו אדם לא מסוגל מפאת מיגבלותיו לממש זכויות אלה? לאן זה עלול לדרדר אותו? מי יקח אז אחריות?
ביננו – אני חושב שכל אותן נשים שנפלו ברשתם של נוכלים אלה הם גם אולי בעלות צרכים מיוחדים ברמה זו או אחרת???…..
שמחתי לתגובתך יעקב. ואתה צודק בהחלט בחשיבתך, לקיחת האחריות אינה מתאימה לכל אחד ואחד בחברה, אם כי היא בהחלט מתאימה למרבית האוכלוסיה, שאלמלא כן היינו מרביתנו חיים בקטגוריה מפחידה זו.
יש צדק בדבריך בדבר הנשים שנפלו ברשתם של הנוכלים, בודאי יש נקודת תורפה כזו או אחרת באישיותן, ו/או אולי גם חינוך שלא חיזק את אישיותן וחשיבתן העצמאית אלא הפכן לתלויות וניתנות לשליטה של אחרים.
למרבה הצער, גם הדתות השונות שמשליטות בערות ובאמצעותה שולטות על מוחותיהם של האנשים, גורמות לאותו תהליך עצמו, שלעתים הוא סתם שליטה וכוח ולעתים הוא איום ונורא, ראה דעא”ש ודומותיה.
יעקב, ראשית, אם אתה מגיב באינטרנט – זה כבר לא בינינו.
שנית, מעולה שאתה מתחבט בשאלות כאלה.
ושלישית, היכן בדיוק אתה מציע לעצור את ה”סיווג” הזה שלך של “צרכים מיוחדים”? ולידי מי בדיוק אתה מציע למסור את זכויותיהן של אותן נשים לבחור את חייהן? מי יחליט, מה נכון עבורן ומה לא? והאם נכון, מבחינתך, להגן על כולנו מפני עשיית טעויות בחיים שלנו? גם על ילדים לא צריך להגן בפני עשיית טעויות שאינן מסכנות אותם ממש, אז למה למנוע מאחרים עשיית מה שמישהו יחליט שהינו טעות? למה למנוע מהם את האפשרות ללמוד ולהתחזק?
איני פונה דווקא אליך בשאלות אלה, ודאי איני תוקפת אותך על העלאתן. אלה השאלות שעולות לי כשאני חושבת על אותם דברים.